ישנה קללה מפורסמת הפוגעת בילדים רבים, קללת הבלון השני. טרגדיה זו מתרחשת כך: נותנים לילד קטן בלון ועושים אותו מאושר, הוא משחק עם הבלון, מקפיץ אותו למעלה ולמטה ובדרך כלל הוא שקוע כולו בבלון וניתן לראות את השמחה והאושר בהבעת הפנים. אבל אז מגיע הקללה ומשהו נותן לאותו הילד המאושר בלון שני. בלון כידוע הוא חפץ גדול שלא ניתן לשמור בכיס. גם אי אפשר לתפוס בחוזקה בלון ביד אחת. בגלל זה אותו הילד צריך להחזיק בלון בכל יד ולהיזהר בכל תנועה שהבלונים לא יברחו מידיו. ברגע אחד היחד המאושר הפך לילד מפוחד וקנאי שנזהר מכל צעד. הילדון קיבל יותר, אבל בפועל יש לו הרבה פחות.
קללת הבלון השני לא שמורה לילדים בלבד אלא תוקפת את כולם, כל אחד במידה שונה. לפני שנים הייתי צריך אופנים שישמשו אותי לשימוש יומיומי לרכבת וחזרה. נסיעה לא ארוכה שכולה בכביש סלול ומישורי. הבעיה היתה שנגזר על אותם האופניים לשהות בכל יום במשך כל היום במקום פתוח. ברגע בו נכנסתי לחנות האופניים הלמה בי קללת הבלון השני בכל הכוח. רכישה של כל אחד מאותם זוגות אופניים נוצצות בהכרח תגזור עליי לחשוש במשך כל היום האם האופניים ימתינו לי במקום או שיצאו לטיול בלעדי.
אותה קללה מתקיימת גם במי שרוכש רכב חדש וחושש מכל סריטה או במי שהבגד שלו עשוי מבד יקר מכדי שיוכל להרשות לעצמו להתלכלך. דבר דומה זכור לי כשנולדה אופנת הנעליים המתנפחות. נעלי ספורט שכוללים בתוכם משאבת אויר שמאפשרת להפוך את הנעליים ברגע לנעלי כדורסלנים. היה לי חבר אומלל שרכש את אותם הנעליים ומאותו הרגע נזהר בכל צעד שעשה. הסוף כמובן היה כשראינו אותו בוכה בצד הדרך, אחרי שדרך על מסמך ופינצר את מאות השקלים שהשקיע בנעליים.
מינימליזם הוא לא רכישה של סחורה זולה או מוצרים ממוחזרים בלבד, בדיוק להפך. אדם הבוחר בפשטות בודק מה הוא הצורך האמיתי ומה היא התלהבות ריקה שנובעת ממניעים חיצוניים. בבעלותי שני זוגות נעליים: האחד שמור היטב לריצה, נעליים שיוצאות מהקופסה לפני הריצה ונכנסות חזרה מייד לאחר מכן. הזוג הנוסף הם נעלי הליכה שעוברות התעללות יומיומית.
הרכישה של מוצרים שגוזרים על האדם שיעבוד הינם הכבלים מהם שואפי הפשטות מנסים להשתחרר. הם הסיבה שהקנאים גוזרים על עצמם מגבלות חיצוניות של כמות פריטים או גודל מרחב. הם הבלון השני שגודע ברגע את היכולת של האדם להנות מהבלון האחד, מהמעט הנצרך שכבר היה ברשותו.