אפשר בקלות לשנות את הכותרת של הפוסט הזה מ”להריח את הקפה” ל”לשמוע את שירת הציפורים” או “לראות את השקיעה” או מליון הנאות קטנות שחולפות מולינו מידי יום בלי נזכור לשים לב אליהם.
אני זוכר פעם אחת בה נסעתי עם משהי בשדירת עצים יפיפה לייד ביתה. מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה בה נסעתי באותה השדרה, לא יכולתי שלא להביע התפעלות מהעצים המרהיבים ושורשי האויר האנפים המקשטים את הגזעים. אבל יותר מכל דבר אחר נדהמתי מכך שהפעם הראשונה בה ראיתי את הרחוב, היתה גם הפעם הראשונה בה היא הבחינה בו. מכיוון שנסעה באותו הרחוב מידי יום מאז שהיתה ילדה, היא התרגלה כך כל לעצים שלא הבחינה ביופים.
אותה המחלה אמנם גורמת לנו להתקדם ולהתפר, אבל שוללת את היכולת להמשיך ולהנות מאותם ההנאות הפשוטות. היתה תקופה בה התחלתי כל בוקר בעשר דקות על המזח, רק לשבת ולהביט בגלים למספר דקות לפני שאני מחתים כרטיס. אלא שלאחר חודש הבחנתי שאמנם אני יושב על המזח, אבל במקום להביט בגלים אני כבר שקוע עמוק בעבודה.
אז מה ניתן לעשות כדי להצליח להמשיך להבחין ברגעים פשוטים אילו. כיצד ניתן לשמר את ההנאות המינימליסטיות המקיפות את סדר היום, בלי שירמסו תחת רגלה הגסה של ההרגל.
שיטה אחת היא לשמר אותן כיחודיות: למשל להפחית בחצי כפית את כמות הסוכר. את מנת המתיקות הנוספת לשמור רק לקפה אותו שותים בתשומת לב, קפה של ליל שבת, קפה של שחרית או קפה שנועד רק למחיצת אנשים אהובים. שיטה נוספת היא להכריח את עצמך לעצור ולחפש את אותו דבר חסר: להקשיב מספר דקות לציפורים עד שניתן להבדיל בין הקולות השונים. לשמור על הרגעים המיוחדים לתקופות שונות: פריחת האביב, רוחות הסתיו, גשם ראשון.
באורח חיים מינימליסטי, מחליפים את הרדיפה אחר הריגוש בהנאה נינוחה מהרגעים הקטנים שנמצאים בכל פינה. לכן מי שמקבל על עצמו פשטות כאורח חיים אבל טרוד מכדי להנות ממנו, ימצא את עצמו קירח מכאן ומכאן. לעומת זאת מי שישים לב לכל אותם רגעים קסומים, ויקדש את אותם הנאות אינסופיות שמסתתרות בכל מעשה יחווה אורח חיים עשיר ושלוו.
אז בפעם הבאה שאת שותה את הקפה, תעצר לרגע כדי להריח אותו בפעם הראשונה.
——————————–
הפעם התמונה הגיע מכאן.