כמה פעמים הלכנו לחנות, נעמדנו מול מדף הירקות והתחלנו לחפש בין בעגבניות האדומות והעגולות את זו שמושלמת. מה הזוית בה מתעקל המלפפון שישאיר אותו על המדף כדי שירקב. ובכלל, כיצד קרה שכל הבננות שאנו רואים מקופפות בדיוק באותה הזוית. הסוד הגלוי מאחרי כל הנתונים הללו הוא שפעמים שבעים אחוז המתוצרת החקלאית התקינה נזרקת כדי שנוכל לבחור בין הירק המושלם למושלם יותר.
אני זוכר תקופה מנהל סניף “לתת” חילק חבילות תה ירוק. הוא לא חילק את התה רק לנזקקים, אלא חילק לכל מי שרצה. לאחר מכן הוא חילק לכל מי שהיה מוכן לקחת ולבסוף הוא כמעט הכריח אנשים לקחת ממנו תה. לא מדובר בשחיתות או בחלוקה למקורבים אלא בכך שחברת ליפטון רצתה לקבל החזר מס על כמויות בינלאומיות של תה. כתוצאה מכך “לתת” קבלו כמות תה ירוק שהיתה מספיקה להפוך את הכינרת למסיבת תה אחת גדולה ועדיין היה נותר מספיק כדי להשקות את כל המדינה למספר שנים.
כמו ליפטון כל החברות נתקעות עם כמויות בלתי נתפסות של מזון שצריך לרדת מהמדפים בעודו תקין. ברוב המוחלט של המקרים החברות בוחרות בפיתרון הפשוט ביותר – הן זורקות את המזון. כך שבעוד ישנם מדינות בהם רעב הוא מצב תמידי, ישנם מדינות בהם כמויות המזון המושלכות גדול מאילו שנאכלות.
אבל המצב בוטה בהרבה מהמתואר, שכן כדי לגדל קילו בשר יש צורך בעשרות קילו ירקות. הערכה מצביעה על כך ששבעים אחוז מהיצור החקלאי מגיע לתעשיית הבשר. נתון לא נעים בכלל אבל נעשה טרגי כששמים לב לכמות הבשר שנזרק ללא צורך. נתון שנעשה טרגי כשמבחינים שהתוצרת החלקאית שנזרקת היתה מספיקה לפטם את תעשית הבשר. כלומר, מאחרי כל המבורגר שנזרק עומדים עשרות ארגזי ירקות שמושלכים איתו.
ההצדקה למצב נוראי זה בו סוחטים משאבים מהטבע רק כדי להשליך אותם במקום אחר היא שהעלות והלוגיסטיקה מאחרי איסוף תוצרת זו לא מצדיקה את השימוש בו. טענה שכנראה יש בה שמץ של אמת. אבל עדיין בכל עיר ישנם המוני רעבים כשהחנויות שלידם משליכות כמויות בלתי נתפסות של מזון. כאן המקום לציין את ביל קלינטון שהעביר חוק המכונה “השומרוני הטוב” שמאפשר לחנויות להעביר את המזון שהם משליכים לתרומה בלי לחשוש מתביעות משפטיות.
כנראה שאילו שצרכים לקרוא את הנתונים הללו כבר מכירים את הנושא, ואילו שנתקלים בו כאן לא יכולים לבצע שינוי מבני בתעשיה, אבל עדיין ישנו מקום בו ניתן לתרום תרומה משמעותית לבריאות הכוכב בו אנו חיים. אין צורך להגיע לקיצוניות אצילית כמו הרב בנימין הרלינג שהכריז שתפוח אינו אתרוג וקנה דווקא את המוצרים בעלי הפגם, אילו שידע שאיש לא יקח מהמדף. אלא מספיק צעד של בריאות אישית ולרכוש רק את מה שאוכלים, כך נפחית את השלכת המזון הביתי, נושא שלא הוזכר אבל אחראי על כמויות בלתי נתפסות של מזון שמושלך ללא סיבה. מספיק שנקפיד שבארועים חברתיים תהיה כמות מזון ראויה ולא כמות מופקרת. מספיק בצעדים כאילו כדי לחולל שינוי משמעותי בכמויות המזון שמושלכים באשפה.
אחד מהמדדים המובהקים לתרבות הוא האשפה אותה הוא משליך. בין הפקרות מערבית בה הפח מלא במוצרי מזון תקינים ועשרות אריזות שלא מתכלות, לבין אורח חיים מינימלי בה הוא רוכש וצורך רק את מה שהוא צריך. אם יש מקום בו אילו שבחרו במינימליזם יכולים לבחון את עצמם הוא בכמות האשפה. ומעבר לזאת, בחירה באורח חיים של פשטות הוא בבחירה של אורח חיים המספק את האדם, בו האדם לא גודש את המקרר בכמויות מזון לא נשלטות שרק מסיימות את חייהם בפח האשפה. אז מי מאיתנו מוכן מהקריב מעט מהאדום של העגבניה כדי להחזיר מעט שפיות לצרכנות מופקרת?
———-
ולסיום שני סרטים העוסקים במציאות לא שפויה שתוארה כאן: הראשון Dive – Living off America’s Waste על אנשים שמכניסים לביתם רק מזון שהושלך. הסרט מציג את הכמויות והאיכות של המזון שנזרק ועד כמה קל היה לתעל את המזון הזה לציבור רעב שנמצא לא רחוק. סרט שני Just eat it מציג זוג שהחליט במשך חצי שנה להתקיים רק ממזון שלא עומד למכירה. התהליך מחיטוט בפחים מביש ולא משביע לגילוי מאגרי המזון הגדולים שמושלכים, ובכך להגיע לשפע שהוא לא מסוגל לעמוד בו ולמצב בו הוא מחלק בעצמו את הכמויות הלא נתפסות של מזון תקין שעובר תחת ידיו.
Dive (2010) Living off America’s Waste:
https://www.youtube.com/watch?v=3-NehFkQJ1M
התמונה המציגה מכולה של גבינה איכותית שמושלכת בידי אחת הרשתות לקוחה מהסרט Just eat it.