פעמים שהאדם מחפש ומוצא לו פסוק ופעמים שהפסוק עולה מעליו. את מעשי החסידים הראשונים, השוהים שעה קודם התפילה אני מסיים באמירת מספר משפטי תודה ותפילה כדי לזכור, לייחל ולהשפיע טוב. ובסיומם בלי שאבחר בזה מתנגן בי הפסוק “הבוטח בה’ חסד יסובבנו” (תהילים לב י).
רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּה’ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.
יש דבר מוזר בפסוק הזה, שבמבט ראשון נראה כאילו הוא מעמיד שני ניגודים אחד מול השני: הרשע החווה מכאובים ומולו הבוטח בה’ הנהנה מחסד. אלא שקריאה שטחית זו מחמיצה את האמת הנפלאה שבפסוק. כי הפסוק אינו מבטיח לבוטח באלוהים שלא יחווה מכאובים, הוא אפילו אינו מעמיד את הרשע כניגוד לבוטח. ישנם פרשנים שאף תיארו את הפסוק כפונה לאדם אחד: לרשע הבוטח בה’, בזמן שחווה את המכאובים.
מה שפסוק זה בא להראות שאותו הביטחון בטוב המוחלט, בא לידי ביטוי בקבלת החיים כפי שהם, וההבנה שהחיים הם בדיוק כפי שהם אמורים להיות ברגע זה, ושרגע זה אינו אלא מהות החסד. כלומר לא משנה מי אתה ומה אתה חווה, עצם הביטחון בכוח עליון המשפיע לכל אחד בדיוק את מה שהוא אמור לחוות הוא הביטחון הגדול ביותר באלוהים.
וכאן מגיע המסר הנפלא הנובע מהפסוק, שאותה תפיסת עולם המבינה שהחיים הם בדיוק כפי שהם אמורים להיות, היא המאפשרת לאדם לראות את החסד בכל רגע ורגע. הרגע הזה הוא כך וטוב שהוא כך כי כך הוא אמור להיות. זה לא אומר שאתה לא אמור לפעול לשנות את העתיד, אבל אתה לומד להיות אסיר תודה על החסד שסובב אותך ברגע זה, בדיוק כפי שהוא עכשיו.
לכן פסוק זה מובא פעמים רבות כפסוק מרכזי להביע ולהפנים ביטחון באלוהים, ומתוך כך הוא שימש ומשמש כפסוק להתבוננות ולחיזוק הכרת הטוב ומהווה מנטרה, או יעד להתבוננות במדיטציות יהודיות.