הבהרה, הפעם זה פוסט אישי לחלוטין. צירוף המקרים של החלמה ממחלה לא נוראית, אבל ארוכה ומייגעת והזזת השעון זיכו אותי בבוקר אור.
יש בי צביטה של קנאה קלה כלפי אלו שמתעוררים לפי השעות היחסיות. לא ברור לי איך ניתן לעשות את זה, אבל יש כאילו שמסוגלים להתעורר בכול בוקר בדיוק שעה לפני הנץ. בניגוד מוחלט אליהם, אני מתנהל לפי השעון. יש שעת יעד בה צריך להעיר את הילדים ומשם סופרים לאחור. חצי שעת לימוד זוגי, רבע שעה ליומן, זמן תפילה, זמן לישיבה שקטה, הזמן הנדרש להתעמלות בוקר ולפי זה גוזרים את שעת ההשקמה. סדר בוקר זה הוביל לתמונה המצורפת, בה ניתן היה לקרוא מהספר רק לאור פנס.
בימים ההם, בהם החזקתי תאורה חלושה ביד כדי שמצד אחד לא לפגוע ברכות של השעות השקטות ומצד שני שני להיות מסוגל לקרוא את המילים שלפני הוו אי נוחות קלה אך מעיקה. מתסכל מזה היה לסיים את כל סדר שחרית, ולגלות שאני עדיין עמוק בתוך הלילה. תחושה שאני מניח שהזדהה איתה כל מי שקם לפני שש וחצי.
הבוקר, לעומת זאת, השמים קבלו גוון עמוק כבר בתחילת המדיטציה היהודית, וכשפתחתי את ספר התהילים שרר בחוץ אור יום. הרוח הקרירה והמרעננת, והשקט של שעות הבוקר המוקדמות יצרו חוויה מרעננת לאחר חודש שלם של שהיה בחשיכה, וישיבה בחוץ במזג אויר שנע בין חם לחמים.
תחושת התחיה של העולם, בו אתה מברך על השחר העולה, מתרחשת בעיקר כאני מצליח לכוון את השעות במדוייק. כשהמדיטציה מסתיימת באור הרך שלפני נץ החמה. כשהרגע בו השחר בא מתוך מודעות צלולה וחוויה של קדושה. אלא שאנשים המשועבדים לזמן, כמוני, יכולים לזכות בתזמון מדוייק זה רק ארבע פעמים בשנה. ועדיין, איזה חסד ישנו עם התיקון שבמעבר משעון שאינו מותאם לזמן לשעון בו אתה זוכה לחוות את התחיה של העולם.
אמר דוד המלך:
עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר
אני אמנם לא זכיתי לדעת לנגן בנבל או בכינור, וגם אם כן ספק גדול שהיתי מעולל את זה לשכנים, אבל עדיין זמרת הבוקר נשמעת בכול הודה בבקרים אלו כמו היום בהם אתה זוכה לחוש כיצד מתוך קדושה השחר עלה. בוקר טוב חורף גשום וטוב.