בפרשת מקץ, פרעו מוטרד מחלום, ושר המשקים מזכיר לו שפעם היה בחור בשם יוסף שפתר לו חלום בצורה שהתממשה במלואה. אלא שכשהוא סיפר לפרעו על יוסף, הוא השתמש בניסוח משונה:
ויהי כאשר פתר-לנו, כן היה. אותי השיב על-כני…
שר המשקים היה צריך לומר “ויהי כאשר פתר לנו כן היה, פרעו השיב אותי על כני”. הרי פרעו היה זה שהחזיר את השר לתפקידו, יוסף רק פרש את החלום. הניסוח אותו בחר שר המשקים מציג יסוד חשוב, שלא המציאות היא זו שקובעת את משמעות החלום, אלא מתן המשמעות הוא זה שקובע את המציאות. ולא מדובר רק בחוויה של חלום, אלא בהשקפת עולם, במכלול התודעה.
הפער בין התחושה המוחלטות של המציאות לבדידות של החווה גורמת לנו לשכוח שהעולם מאפשר לנו חופש בחירה, אנו אלו שיוצקים את המשמעות לתופעות בהם אנו נפגשים, ובכך אנו מעצבים את העולם. אבן אינה אבן, אלא היא חוויה סוביקטיבית ששונה באופן קיצוני בין אדם לאדם: האדם שבקושי מבחין באבן, האמן שרואה את היצירה שבתוכה, הגאולוג שרואה בה עולם מלא והארכיאולוג שרואה מתוכה סיפור אפי. ועדיין, מדובר באותה האבן. באותה המידה דמות שחולפת לרגע על המרקע יכולה להיות בו זמנית ניצב חסר ממשות או אהוב שזכה לרגע של תהילה.
כל החלומות הולכים אחר הפה
ברכות נה
כך הבהירו לנו חז”ל שלכל אחד יש את הכוח לעצב את העולם סביב, באמצעות הליך פשוט של מתן משמעות, או השלת משמעויות מהמציאות. אני מניח שכולנו חווינו מקרה בו אמרו לנו דבר מטלטל, שלאחר מכן התברר שלא זו היתה הכוונה מאחרי האמירה. או ארוע שולי לחלוטין שקיבל נופח בגלל דברים שהתרחשו באותה התקופה. מתן פרשנות לחלום הוא מה שמעניק לסובל את היכולת להודות על החוויה, ולריק את התחושה שהוא קורס מכל מאורע.
התרגול הבודהיסטי קורא לאדם להביט בחוויה כדי להיות מודע לחלומות, ואז לקטלג אותם כחלומות, להשיל מהם את המשמעויות הסוביקטיביות שאנחנו מלבישים על המציאות. להחזיר את האבן להיות אבן.
ומהו הכול?
העין והצורות, האוזן והצלילים, האף והריחות, הלשון והטעמים. הגוף ותחושותיו, התודעה והתופעות המנטליות. זה נראה הכול.
מתוך הדרשה על הכל. תרגומים מתוך דברי הבודהה המוקדמים, תרגום קרן ארבל.
מטרת התרגול הבודהיסטי היא להתשחרר מכל החלומות שמעצבים או מסלפים את המציאות, כדי להיות מסוגלים להביט במציאות במבט בהיר ומואר. מבט שאינו מושפע מתשוקות וסלידה, כלומר, מבט שאינו מושפע מחלומות. ותרגול זה הכרחי כדי להשתחרר מאותם סילופים והזיות שאנחנו מלבישים על המציאות. אותם מקרים בהם ניפחנו ארועים, הגבנו ממקום רגשי לא מאוזן, או סתם פחדנו מהמציאות וחיפשנו תירוצים. אלא שהסכנה בתרגול אותו המבט על המוחש כ”הכל” מעקר גם את המימד הפנימי של המציאות.
היהדות מכירה במימד נוסף המניע את המציאות, מימד מעבר למוחש. ולכן המציאות עצמה חולמת, שואפת, וכל פרט במציאות אמור להזדהות עם אותו חלום, אותה שאיפה כללית של המציאות, “אורו של משיח”. ולכן אחרי שמנקים את התודעה מהמחלות הפרטיות, צריך להתאמן בהזדהות עם הרוח הכללית, רוח שלא מסתפקת בשחרור הפרט, אלא נדרשת ושואפת לתיקון המציאות כולה.
הפער הזה, אותו אני חש כמתרגל, בין בדיה להזיה, הוא פער בלתי מדיד שקורע אותי לגזרים וכנראה שכמוני – כל איש אמונה. אבל זו מטרתו של התרגול, וללא פער זה היה היהודי מצטרף לנזיר על ראש העמוד או במנזר בציפיה לסיום מעגל הסמסארה. אני מעדיף במקום זאת לפעול, לשאוף למימוש חלום גדול – תיקון כל ההוויה.