… כאן נכנס לתמונה הוויתור, ויתור על התקווה, שהחוויה שלנו תוכל להיות שונה, ויתור על התקווה, שנוכל להיות טובים יותר… הדבר האמיתי, שאנחנו מוותרים עליו, הוא התקווה העקשנית, שנוכל להיוושע מלהיות מי שאנחנו. הוויתור הוא לימוד, שנותן השראה לחקור מה קורה, בכל פעם שאנחנו אוחזים במשהו, כי אנחנו סובלים להתמודד עם מה שעומד לבוא.
…
אם תקווה ופחד הם שני צדדים של אותו מטבע, גם חוסר תקווה וביטחון הם כאלה. אם נהיה מוכנים לוותר על התקווה, שאפשר להכחיד חוסר ביטחון וכאב, נקבל את האומץ להירגע עם הרעיעות המצב שלנו. זה הצעד הראשון במסלול. אם אין עניין לצעוד מעבר לתקווה ופחד, אין שום משמעות בלמצוא מחסה בבודהה, בדרהמה ובסנגה. מציאת מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגה כרוכה בוויתור על התקווה להשיג קרקע מתחת לרגלינו…
כשהדברים מתפרקים. פמה צ’ודרון. הוצאת פראג.
ישנם עקרונות בודהיסטיים שנשמעים פשוטים וטבעיים, כך שאתה מתחבר אליהם עוד לפני שהבנת אותם עד הסוף. וישנם עקרונות שמופיעים בבודהיזם שקשים לעיכול. הציטוט שהבאתי בהתחלה מייצג דוגמה לאחד מהעקרונות השניים. לפי ההדרכה של הבודהה, עצם התקווה מהווה אחד הגורמים המובילים לסבל, ולכן על האדם להשיל מעליו את הציפיות, החלומות והתקוות. כאדם בעל זהות יהודית, ברור שעל האדם לצפות, לחלום ולקוות. האמונה בביאת המשיח הינה ציפיה מוחשית עליה חוזרים מספר פעמים בכל יום. כך גם התפילה לבניין בית המקדש והציפיה של הנבואה.
המתח הזה, בין הניסיון הבודהיסטי להשיל מעליך את התקווה לבין התקווה שבבסיס האמונה היהודית, העסיק אותי במשך הרבה זמן. רק שבוע שעבר במהלך פרשת וישב הרגשתי שהגעתי להבנה מלאה.
את התשובה לשאלה קיבלתי כשניסיתי להבין כיצד יוסף לא נשבר? הרי בפרשת וישב מתואר מהלך בו מציגים את יוסף בעל הרצון למלוך. ובמהלך הוא רק מתדרדר מהבור, לשיירת עבדים, לעבד במצרים ומשם מתדרדר עוד יותר עד שנשכח בבית הסוהר. הפער בין החלום הראשוני למציאות שמוכיחה לו שוב ושוב שהמצב רק הולך ומחמיר היתה אמורה לשבור אצלו את השאיפה והיוזמה. אלא שדיוקים בפסוקים מראה שיוסף התיחד ביכולת שלו להיות נוכח בכל מקום בו הוא נמצא. כלומר, גם כשמצא את עצמו רחוק מהמקום אליו הוא התכוון להגיע, הוא לא שקע בחלומות, אלא מייד הביט סביבו והתחיל לפעול בהתאם למציאות החדשה אליה הוא
ויוסף, הורד מצרימה. ויקנהו פוטיפר סריס פרעה… ויהי בבית אדניו המצרי… ויקח אדני יוסף אתו, ויתנהו אל בית הסהר… ויהי שם, בבית הסהר.
ניתן לראות שהתורה חוזרת ומדגישה שיוסף נוכח במקום בו הוא נמצא. כמובן שלא הכוונה לנוכחות פיזית, שהרי זה כבר נכתב לפני כן. אלא ההדגשה באה להראות שהוא פעל במקום בו הוא היה. אבל מניין הכוח להמשיך לפעול.
נראה לי שעצם השאלה נובעת מנקודת מבט בה האדם רואה את עצמו כשולט במציאות. ולכן עליו מוטלת האחריות להגשים את המציאות אליה הוא שואף. על פי ההצלחה הוא מודד את עצמו. אם זו היתה נקודת המבט של יוסף, די בטוח שהוא היה רואה בעצמו ככישלון, ומתייאש. אלא שמבט אמוני על המציאות מבין שהאדם משפיע, אבל לא קובע. לכן אין עליו את החובה להצליח, אלא החובה לפעול ולהשתדל. הוא לא קובע את התפאורה, אלא רק קובע את התפקיד שהוא לוקח על עצמו בהצגה. לכן הוא גם לא נמדד בהצלחה, אלא בהשתדלות. חז”ל נסחו את זה באמירה הבאה:
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים
כלומר, האחריות על המציאות לא בידיים שלך. הדבר היחידי שבידך הוא היראת שמים, התודעה דרכה אתה מביט במציאות. מבט כזה לא מודד את עצמו במרחק שלו מהיעד, אלא בעצם העשיה. ואם מתמקמים מחדש במקום אחר, האחריות על העשיה לא משתנה. לכן יוסף פועל באותה המידה גם בבית הוריו, גם בבית פוטיפר וגם בבית הסוהר. התפאורה לא משנה את היעוד שהוא רואה לנגד עיניו.
בין שתי הגישות האילו ישנו פער נוסף. שבעוד בראשונה האדם צריך לשאוף רק לדברים אפשריים, אחרת הוא גוזר על עצמו כישלון ידוע מראש, ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לחלום מעבר ליכולותיו. הגישה השניה משחררת אותו מהמחוייבות להשלים את החלום, והוא יכול לשאוף לעולם מושלם, גם אם כלל לא סביר שהדבר יתרחש בימי חייו.
הבנת ההבדל בין הגישות מאפשרת לאדם להשיל מעליו את הציפיות הלא ראליות לשלוט במציאות, ולהפסיק להאחז בתקווה שדברים יתרחשו כפי שהיה רוצה. ומצד שני הוא עדיין יכול וצריך לחלום בגדול ולשאוף ל”תנו עוז לאלוהים” ולפעול לתקון כלל המציאות עד שיברא יום שכולו שבת ומנוחה.