פרשת בשלח משה מקבל ציווי לשמור מהמן שירד במדבר לדורות הבאים, אלא שבמקום למלא את המשימה, הוא מעביר אותה לאהרון.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’: מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר, מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה’, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם.
קריאה מדוקדקת מראה שהסיבה שמשה מעביר את המשימה לאהרון כי הוא אינו מעוניין לשמור את הלחם, אלא את המן.
עד ליציאת מצריים, היו בני ישראל במציאות ללא שינוי, כעבדים בארץ הפרעונים בת אלפי השנים. לכן הם ראו את המציאות כמציאות קבועה ונוקשה, בה מי שנולד כעבד נשאר כעבד. כדי להתחיל את התנועה הפנימית עליהם לסגל נקודת מבט חדשה וסקרנית לגבי המציאות, שאינה מגדירה באופן מיידי ונוקשה את המופיע מולה, אלא מסוגלת לבחון ולהשתנות.
וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא, כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא.
כאשר יורד המן בפעם הראשונה, בני ישראל נתקלים בדבר לא מוגדר ומביטים אחד בשני בתהיה: מה זה. אותה אי וודאות מעמידה בפני המביט שתי אפשרויות: האחת לחזור ולהגדיר ולחתוך\למול את המציאות. האפשרות השניה היא להישאר ולשהות באותה תהייה. במבטו של משה אין אי וודאות, והוא מייד מסייע להם ומגדיר
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן ה’ לָכֶם לְאָכְלָה.
אלא שאותה תהייה הינה רגש בריא של האדם הפוגש מציאות פלאית מעל המילה. כניעה להגדרה ולמילה היא גידור וחיתוך של המציאות עצמה. בני ישראל בתחילת מסעם מביטים במציאות בעיניים של עם שרק כרגע נולד, ורואה כל דבר בפעם הראשונה, לכן הם מסרבים לקבל את ההגדרה של משה לצמצם את המן לכדי מזון/לחם, ומשאירים אותו במימד הפלאי:
וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ – מָן. וְהוּא, כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.
הניסיון לחוות את המציאות כפי שהיא, ללא גדרי התודעה, הינו ניסיון לחוות את המציאות האלוהית בלי מסנני האגו, ה”אני” המצמצם את המציאות. ניסיון זה להביט במציאות במבט מודע, כדי לזהות ולהשיל את ההטיות, הינו תהליך כואב וסזיפי של גילוי מציאות, בו שלב אחרי שלב משילים הגנות כדי לחוות את הכאב והשמחה. אחד הדחפים הראשונים אותם צריך לזהות ולשחרר הינה ההשתוקקות לברוח מחוסר הוודאות. מהצורך להגדיר כדי לא להתמודד, מהנטיה להדביק תוווית כדי לפשט.
משה מזהה את הפער בין המבט שלו, הרואה את כל הצורך באכילה בעולם הזה כצורך בתזונה, לבין התהיה של בני ישראל משתהים באותה האי וודאות של המן. לכן מבין שהציווי האלוהי לשמור את המן לדורות לא נועד רק לזיכרון שבני ישראל קבלו מזון במדבר, אלא כדי להנציח את התנועה המתאפשרת משהיה באי וודאות. מסיבה זו הוא לא מניח בעצמו את הלחם לזיכרון, אלא מבקש ממי שיכול להישאר בספק, מאהרון, לקחת מהמן ולשמור לזיכרון.
אותה שהייה באי וודאות ובתהייה, היא שמאשרת את השינוי והתנועה. היא שאיפשרה את השינוי הפנימי ואת תהליך השחרור אותו עברו בני ישראל, מהיותם עם משועבד וחסר תנועה, לעם משוחרר מהכבלי הזמן וראוי לנסות להתישב ולהתקבע בארץ נושבת.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד בֹּאָם, אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת.