“אם כן, החבר גוטמה (בודהה), מהו המפלט של הניבאנה?”
“ברהמין, השאלה הזו מרחיקה אל מעבר מה שאפשר לחקור, ולא הצלחת לתפס את גבולותיה של החקירה. ברהמין, החיים הרוחניים מתמזגים אל תוך הניבאנה, מוצאים מנוחה בניבאנה, ומגיעם לסיומם בניבאנה”.
מתוך הדרשה לברהמין אונאבהה, דברי הבודהה, בתרגום קרן ארבל.
ניתן לטעות להשוות לגמרא בחגיגה שגם היא מתיחסת לגבולות החקירה:
עד כאן יש לך רשות לדבר מכאן ואילך אין לך רשות לדבר. שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות.
חגיגה יג.
אלא ששני ציטוטים אלו על גבולות החקירה דווקא מצביעים על אחד הפערים הגדולים ביותר בין תפיסית המציאות הבודהיסטית ליהודית. הבודהה עמל לעגן את האדם במוחש בששת החושים, ואף הכריז שמבחינת האדם המוחש הוא “הכל”‘:
נזירים, אני אלמדכם על הכול. הקשיבו לזאת.
ומהו הכול?
העין והצורות, האוזן והצלילים, האף והריחות, הלשון והטעמים. הגוף ותחושותיו, התודעה והתופעות המנטליות. זה נראה הכול.
אם מישהו יאמר כך: לאחר שידעתי את כל זה, אדע ‘כול’ אחר – זו התפארות ריקה מצידו. אם יישאל על כך, הוא לא יוכל להשיב, ובנוסף הוא יתרגז. מדוע? היות שזה אינו במסגרת הבנתו והישג ידו.
הדרשה על הכל, דברי הבודהה, קרן ארבל
מכיוון שהבודהה ראה רק את מה שניתן לחוש דרך ששת החושים, הוא הכריז שהמוחש הוא הכל, ומכאן הצהיר על המסקנה הנזגרת מזה, שגבול החקירה הוא כשאדם מנסה לעסוק בדברים שמעבר לששת החושים. יותר מפעם הצהיר שמעבר לזה לא ניתן לחקור, מסיבה זו עסק בנושאים “רוחניים” ונימק שבכל מקרה לא ניתן להכריע בין הרעיונות השונים. הוא גם הצהיר שאין סיבה לחקור, שכן הדבר לא באמת קשור לאדם ולסבל, ולכן לא מועיל לאדם.
בניגוד גמור לדברי הבודהה, עם ישראל פגש את המימד השביעי המגיע מעבר לששת החושים, מימד שנחשף במעמד הר סיני, והמשיך להתגלות דרכם של הנביאים., מימד שלא רק שהוא קיים ומוחש, הוא משפיע באופן ישיר על האדם. לכן גבולות החקירה אינם בגבולות ששת החושים, אלא תלוי ביכולת תודעה האנושית להכיל את הקדושה. אותו “הכול” בו נעצר הבודהה הוא המקום בו עם ישראל מתחיל את החקירה.
אלא שרבים טעו וניסו לגשת אל הקדושה שמעבר כשהם זרים לעצמם, והחליפו את הדיבורים של קדושה בהזיות של קדושה, הנובעות מהחסרים המקננים אצלם בנשמה. ניסו להביט ולהציץ במקום המים הזכים, כשעיניהם אפילות מאבק ליבם.
הסולם מוצב ארצה, ועלי ליצב את הרגליים לפני שאצליח להביט לשמים. מהכרות עם העבודה בה הצטצטמתי בעבר, עבודה שאינה אלא תשוקה אנושית צרה במסווה של קדושה, אני חש שעלי להקדים ולהכיר את ה”כל” הבודהיסטי, כדי להתרומם בבטחה ולנסות להכיר בבורא כול. ולכן אני מנסה, כמטב יכולתי, בודק ובוחן, מנסה ומתקן. בתפילה דקה שקדמה לה ישיבה שקטה.