תרשו לי להניח את הדברים על השולחן, החיים שלנו לא תותים. אם כל הכבוד ללבניץ, הטוען שהעולם הזה הוא הטוב ביותר שיכול להיות, החוויה שלי מעט שונה.
מתוך שלמותו העליונה של האל מתחייב שבבראו את העולם בחר בתוכנית הטובה ביותר האפשרית. …השטח, המקום והזמן ערוכים באופן הטוב ביותר… העולם כמו שהוא בפועל הוא השלם ביותר שבאפשר.
גוטפריד וילהלם לייבניץ
הראשון שיחלוק על לבניץ בתוקף הוא הבודהה, שניסח את הדברים בצורה ברורה וחד משמעית באמת המאצילה הראשונה:
להיוולד זה סבל, להזדקן זה סבל, לחלות זה סבל, למות זה סבל, צער, בכי, כאב, עצב ויאוש הם סבל, להיות קשור למה שאינו אהוב זה סבל, להיות מופרד ממה שאהוב זה סבל, לא להשיג מה שרוצים זה סבל, בקצרה, חמשת מצרפי ההקשרות הם סבל.
הועתק מהוצאת דהמדאנה, מהעמוד הזה.
נצרות למשל טוענת שהעולם רע ללא תקנה. ולכן עלינו לשבת במנזר ולהמתין שאותו האיש יחזור לגאול את כולנו מהמשימה הבלתי אפשרית של עשיית טוב.
לא נעים להגיד, אבל בודהה כנראה יזדהה יותר עם נקודת המבט הנוצרית. אלא שבניגוד לעולם האבוד מראש הנוצרי, שרק מושך זמן עד לאפוקליפסה, לבודהה אין אפילו למה להמתין, שכן האלים עצמם משועבדים למעגל הניצחי של הסמסארה. כל מה שבודהה יכול ליחל עליו הוא קץ הסבל באמצעות שינוי הציפיות מהעולם. ואם האדם יצליח באמת להשתנות, הוא יזכה בכך שלא ישוב עוד.
עם השחרור מופיעה הידיעה: משוחרר, ידעתי בצורה ישירה: חוסלה אפשרות הלידה הנוספת, הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, מה שיש לעשות נעשה, שוב לא אחזור לכאן.
הדרשה על משל הנחש, דברי הבודהה, בתרגום קרן ארבל
אבל כאמונים על תורת ישראל, הדברים שהועלו כאן נראים כבלתי אפשריים. מצד אחד לא יכול להיות שהאל הטוב ברא עולם רע, בו המטרה היחידה היא להמתין לכליונו, או להשלים עם המציאות של סבל נצחי. מצד שני, העולם ודאי אינו מה שנשמע כהזיה האוטופית של ליבניץ.
היהדות מכירה מכך שהעולם רחוק משלמות, וכבר בתחילת הדרך מצטווה האדם “לעשות”, כלומר ישנו הכרח וחיוב לפעול בעולם. במבט היהודי, האלוהות יצרה את העולם חסר, והאחריות על השלמת הבריאה מוטלת עלינו. אמנם לא עלינו המלאכה לגמור, אבל אי אנחנו בני חורין להיבטל ממנה. מפורסם המדרש המופיע בתנחומא:
מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?
אמר לו: של בשר ודם נאים.
אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!
אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.
אמר לו: למה אתם מולין?
אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא.
הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [עוגות]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים?!
אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?
אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהם
מדרש תנחומא, פרשת תזריע
כאן מתוארת התנגשות בין התרבות הרומית, הרואה באדם ובעולם שלמות כפי שהיא, לבין התרבות היהודית הרואה בעולם כמלאכה שאינה שלמה, שעלינו להשלימה. החיטים נחמדים, אבל אנחנו אילו שהופכים אותם לעוגות, והאדם מעולה, אבל המילה היא החיתום של האדם ההופך אותו למושלם.
אלא שבצדק יבוא האדם ויגיד שאם כל הכבוד לאלוהים, ושלא עלינו המלאכה לגמור, בינתיים אנחנו תקועים בעולם של מלאכה סזיפית, שנדמת קרובה מאוד למציאות שתיאר הבודהה. ובדיוק לכן ישנה הנקודה השביעית, השבת.
השבת אינה יום מנוחה כדי לאגור כוחות לקראת המשך העבודה, אלא השבת היא טעימה מהעולם המושלם שעתיד לבוא. לכן בשבת לא רק נאסרה העבודה, אלא נאסר גם האבל. שבת הינו אימון לחווית מציאות שונה, בה ישנו עולם מושלם, ולכן אין מקום לדוקהה.
כלומר הדוקהה של בודהה הינו השלמה עם מציאות סטטית, הדוקהה של היהדות הינו הכרה במציאות אופטימית ההולכת ומשתפרת. בעוד האמיתות הבודהיסטיות קוראות להכיל את העולם כפי שהוא, ולהפסיק לנסות להאבק ולשנות, היהדות מצווה על האדם לפעול לשינוי, ובינתיים להתנחם, לטעום ולתרגל מעט מיום שכולו שבת ומנוחה.