הבדידות גורמת לי להרגיש מטומטמת.
התקשרתי, למשל, לחברה יקרה מאוד… והיא רוצה הסבר למה אני לא באה לבקר אותה ואת התינוק החדש שלה.
מה לומר? שהייתי שמחה לנסוע אבל הייתי עסוקה במאמצים להישאר מחוץ לבית-חולים לחולי נפש? זה משפיל כל-כך – מבזה כל-כך.
אלו ידעתי שלא אתפס הייתי משקרת בשמחה – ממציאה איזה סרטן מתקבל על הדעת, שמופיע ונעלם, משהו שאנשים יכולים להבין – שלא מפחיד אותם ולא גורם להם לאי-נוחות.
עד עכשיו היה כל היום הזה תרגיל באילוץ עצמי חמור – האם אני באמת מדוכאת? האם אני סתם עצלנית? האם הסיבה לחרדה היא יותר מידי קפה או יותר מידי נוגדני דיכאון?
קטעים מתוך מכתביה של לורה. מהספר ״דמון של צהריים״ אנטומיה של דיכאון מאת: אנדרו סולומון בהוצאת עם עובד.