אני לא מתכוון לשקר לך: להיות בדיכאון ולחוש אובדנות זו ההרגשה הגרועה ביותר. זהו קרב לכל החיים, מאבק אינסופי, מלחמה יומיומית שאתה מנהל נגד עצמך. אבל הסוד הוא שמדובר במלחמה בה כל אחד יכול להוכיח שהוא גיבור.
״יש משהו כל כך כבד שדוחף אותי, שלא ניתן להסביר אותו, משהו שאני מרגישה שאפשר להקל מעליו רק על ידי המוות״. אותו תקליט שבור ממשיך לנגן את אותו השיר הישן והמוכר בראש.
אבל מה אם הייתי מסוגלת לרוץ מרתון, אך עדיין סובלת מדיכאון, האם זה היה גורם לי להיות בריאה בתיאוריה?
מדוע כל כך קל לנו להודות שאנחנו יכולים לרפא עצמות השבורות אך לא את נשמותינו השבורות?
הסיבה שהסתובבתי על רגליים שבורות במשך כל כך הרבה שנים – וכל כך הרבה אנשים עדיין עושים זאת – היא מכיוון שהחברה עדיין לא מבינה לגמרי את הרעיון של מחלת נפש שהיא מחלה, לא בחירה… אף אחד לעולם יטען את אותם הדברים לגבי אף מחלה אחרת.
את הכאב שאני חווה לעולם לא אוכל להסביר. אם מעולם לא חווית דיכאון וממש רצית לאבד את עצמך לדעת. ואני מאוד מקווה שלעולם לא תצליח להרגיש. זו הרגשה שלא הייתי מאחלת לאויבי הגרועים ביותר.
אני מבין מדוע אנשים שמעולם לא חוו זאת, ואינם יודעים מה זה דיכאון, נוטים לומר שהתאבדות היא מעשה אנוכי. אבל אני כאן כדי לומר לך שזה לא…