כאב לה כי השליכו עליה אריזה, וגם היתה לה תחושה לסיבה שבגללה זה קרה. אבל בעדינות על-אנושית נשארה בספק. ״אולי״, כתבה, ״אולי זה החיג׳אב ואולי זה צבע העור״, היססה.
ואני, במקום להתפלא יחד איתה השלכתי עליה את החשש שלי.
בתגובה, כככוכב עדין ויציב מטלטלת המילים, שאלה: ״ככה אני נראה בעיניך?״, משאירה אותי מטולטל מול הספר, מביט במציאות בראיה חדשה.