דיברנו ביום בו העולם שלה השתנה. היא לא השתמשה במילה קרס, אבל ההלם והבלבול היו גלויים. נכון שהיא פתחה בשיתוף על חרדה ודיכאון, אבל מהר מאוד עברה לחפוש פתרונות.
היתה מילה שלא הייתי מסוגל להגיד לה, אז ניסיתי ללכת בזהירות מסביב, להזכיר שהיא קיבלה את הבשורה רק ברגע זה, והגוף מאותת שצריך לנשום ולהפנים את מה שמתרחש, את האתגר החדש שמתממש.
בסוף היא שיתפה אותי בתובנה שלה, משתמשת במילה שחששתי לבטא: ״אולי באמת כדאי שאקדיש זמן להפנים, כדי להתאבל״.