הופתעתי להיזכר ששמו של האתר הוא קליפת נוגה, מונח שאני נושא שנים רבות, ורק מעדן אותו ומסיר ממנו סיגים לאורך השנים.
פעם הוא ביטא את המאבק בין האסור למותר, בין הדתי למשתוקק. כשלמדתי להכיר את אבק שעל עיני, מונח זה נשא בתוכו את הקו הדק בין השפוי למשוגע. כאותם בעלי תבואה העושים סימן על מצחם רק כדי שידעו עם מי ניתן לדבר. והנה, אני חוזר לאותו המקום, הפעם כמטפל, ורואה בו השאיפה להסיר את האבק, למצוא דיבורים של אמת, שאיפה למודעות, לקשיבות, ואף להארה. את אותו קו דק המבדיל בין הטמא לטהור.
הפלא שעל אותו הקו כבר כתבתי לפני שנים בסיפור ישן, מודע רק לאחר מעשה למתחולל בנפשי. אותו הקו לא השתנה מאז, אלא התעדן. נעשה דק יותר. אתמול התגלגל ששאלתי את בני, מה יקרה אם הצד האחד של המטבע יפגש עם הצד השני, ודיברתי איתו על הצמצום של האלוהות, כדי לאפשר את קיום ה״אני״. המרחב בין הצד האחד לצד השני, המרחב המייצר את המרחק בין הצד האחד לשני. המרחב המוגדר כ״אני״ הוא המקום הריק שקיומו מעבה את קליפת נוגה. וכמו שאמר רבי נחמן, ככול שאדם יותר מודע ומואר, כך יש לו פחות מרחב בחירה. ככול שהוא יותר צלול, כך הוא פחות ״הוא״ ויותר נבלע בהוויה.
שמעתי שיש אנשים שמסוגלים להתגבר על רצון. אצלי, כשמגיעה ההשתוקקות, כשנוצרת אותה אשליה של בחירה, אני מרגיש לחלוטין כמכור, כמו שמתאר יפה ד”ר גאבור מאטה בממלכת הרוחות הרעבות: אין הבדל בין צרכנות רגשית להתמכרות להרואין. בשניהם אנו חורגים מקליפת נוגה, ופועלים ללא חופש בחירה. וברור שאין, הרי אם איני בין בית בתוכי, אם איני שולט בתודעה, כל מחשבה כובשת, רומסת, ולכן צובעת את כל היקום בתשוקה.
ולמה שלא אכנע לתשוקה? הרי אני יכול להרשות לעצמי, או שבעצם זה כבר לא משנה, ובכלל, בלי זה למה לי חיים? כמגיע הטיעון המשווה השתוקקות מול הרצון לחיות, כבר אין מקום לשום טיעון רציונלי. כימת זאת ד״ר ברני ס. סיגל בספר אהבה, רפואה וניסים: כחמישה עשר אחוז מהחולים בעצם מייחלים באופן מודע למות, שבעים אחוז לא רוצים לחיות, אבל מפחדים ממיתה, ולכן מסתפקים בלהיות ילדים טובים ולשתף פעולה. רק חמישה עשר אחוזים מהאוכלוסיה רוצים לחיות באופן פעיל. אז השאלה היא לא למה ישנה התמכרות, אלא כיצד כל כך מעט סובלים ממנה.
שוב ושוב אני משוחח עם אנשים ונדהם לשמוע עד כמה הם לא מכירים את התודעה. חלקים מנסים לדחות את דברי בטענה שאני ״רוחניק״, ואני בתמימות עונה, מנסה להסביר שאני חוקר דינמיקה של תודעה. כדברי בודהה, אין לי אלא שעיני רואות. חלקם כל כך סוערים, שהם מתקשים לשמוע, ובעדינות אני מנסה לעורר בהם נקודה סקרנית, לעורר בהם זיכרון אופטימי, משהו להאחז בו כדי לפתוח מעט את החלון, לאפשר לראשונה למשב אוויר צלול לחדור למרחב המעופש של התודעה. אבל מעטים מבינים בדינמיקה של התודעה. מעטים מבינים את אותה קליפת נוגה המבדילה בין מודעות ובחירה, לבין ויתור והליכה אחר דפוסים.
פוסט זה לא בא להיות סדיר או ברור, הוא לא הגיע ללמד או להבהיר נקודה. אלא מדיטציה של הקאה לכתיבה, שיטה שהחזיקה אותי באותם שלוש שנים נוראיות בהם הכל נסדק ועבר את נקודת השבירה. אולי זה פתיח למטפל שבי לחזור ולכתוב על אותה קליפת נוגה: על אותו מרחב לא מוגדר בין המועיל למזיק. בין הרעלים שראוי לצרוך, לאילו שרק יגרמו לסבל בהוויה. אבל את הכתיבה על הרעלים והנערה שרצתה לספר בהתרגשות שהפסיקה לחתוך רגע לפני גיוסה, אשמור לפעם הבאה.