אותו הקול שוודאי נשמע לי צעיר מכדי שנותיו אמר לי בחשש: ״אחרי שאני אספר לך את זה, כבר לא תאהב אותי״.
״אני בספק״, עניתי, ״אבל אשמח אם תאתגרי אותי״.
…
״אני אגיד לך מה שמעתי״, עניתי לבסוף, ״שיצרת קשר עם אשה שהייתה צריכה עזרה, לקחת כזו אחריות שהיית שם כשהיא לא היתה יכולה, עשית כל מה שיכולת כדי לעשות זאת בצורה האחראית והזהירה ביותר. ונכון שהרבה אחר כך קרה הגרוע מכל, אבל אין לך שום מושג אם היה לזה קשר כלשהו אלייך, וגם אם כן, עדיין עשית הכל כדי להיזהר. ואם אני שומע נכון, את עוד אוכלת את עצמך בגלל זה?״, שאלתי.
היא אישרה
״אמרתי לך מה אני שמעתי״, המשכתי, ״אז או שתסבירי מה הבנתי לא נכון, או תסבירי למה אני אמור שלא לאהוב אותך?״, סיימתי בשאלה.
המשכנו לדבר על נושאים אחרים, חשובים ומהותיים בהרבה, אבל הצורה השקטה בה לחשה את המילה ״תודה״, עם כל המסגור וההגיון החדש שעמדה מאחריה, היא זו שממריצה אותי להמשיך.
ומכיוון שאין לבלוג שלי קוראים, ארשה לעצמי לציין בצד הדברים שאני תוהה מנין לה הנחת היסוד בשאלה? באיזו קלות היא השתמשה במילה שאני לא מוציא משפתי בקלות, וודאי שלא כלפי פונים. אבל לתקן אותה לא יכולתי. כנראה, כמו שאני שמעתי דברים בקולה, כנראה שגם היא שמעה. כן אני חש כלפיהם אהבה כה גדולה שאני מפחד להמשיך במסע.