ולפעמים נמצא המטפל מול שדה מוקשים, בה כל מילה צריכה להיבחן שבע פעמים, וכל ביטוי צריך להיות מותאם ומדויק.
ולכן כואב במיוחד שכשלתי אחרי שהצלחתי להוביל את שדה המוקשים הנפיץ ביותר למקום בו היא היתה קשובה, שקטה וליקטה את דברי. היינו בסיכום, מרחב שנווט ונבנה כדי לחלוק שבחים, וכל שבח היה אמיתי ומדוד, מאיר נקודה בה אותה שמחתי לשמוע בקולה. אלא כשהבעתי את האחרון מבין השלושת הדברים, השתמשתי בדימוי לא מוצלח שבאחת גרם לעולמה להתפוצץ. בכאב שמעתי איך כל המגדל שנבנה קורס בזעם בלתי נשלט.
תוך כדי שהיא מטיחה דברים, בחנתי את הדימוי שוב ושוב, מנסה ללבן לעצמי האם השיוך התרבותי שלו פגע זה, או שאולי המימד הגרפי הדהד בה בצורה לא ראויה. הביטוי נפוץ, ולא זכור לי אף לא מקרה אחד בו הוא משמש בהקשר שלילי. אלא ששכחתי כשמהלכים בשדה מוקשים, אסור לחרוג מהשביל הבטוח והמוצק לעולם דימויים אינדיבידואלי, אסוציאטיבי ונפיץ.
כך או כך, פספסתי, והשארתי אותה כאובה משהייתה, פגועה מאדם נוסף שלרגע קל שחשבה שהיא יכולה לתת בו אמון. אז לזו שלעולם לא תקרא את הדברים, סליחה. אשתדל להיזהר יותר בפעם הבאה.