אחרי שרשמתי לעצמי על תרופות טבעיות, תרופה טבעית שלדעתי לא זוכה להכרה הראויה היא קריאת תהילים. אני לא מתכוון לפן הרוחני או המיסטי של תהילים. דברים בהם אין לי הבנה. אלא לפן הפסיכולוגי הפשוט שבא לידי ביטוי ביכולת להבין רגשות באמצעות השלכה.
תהילים הוא ספר כאוטי שפורט מנעד עצום של רגשות, התמודדויות ואתגרים. הוא נע ברגע מבחירות למצוקה וחרדה, מדימוי עצמי נמוך לאקסטזה של מאניה דיפרסיה. סידור הפרקים הנראה כאוטי, משליך את הקורא למקומות לא צפויים. היכולת לקרוא את הטקסט ללא זיכרון, והסגנון הלא מוכר, מאפשר לבצע הלשכה רגשית, ולראות לאיזה מטבע לשון, ביטוי, פסוק ואפילו פרק, אני מתחבר באותה תקופה. אותו פסוק שצף לעיני, מהווה אידקציה למצב הנוכחי שלי. והיכולת לראות בפסוק כתפילה, אפשר לי להציב את הפסוק לנגד עיני כביטוי רגשי למצוקה או לתקווה בה אחזתי באותה תקופה.
חוותי עדות מרתקת לעוצמה ולתהליך שתרופה טבעית זו עשתה, לקראת הרצאה שהעברתי בנושא ה״קולות בראש״, הרצאה שלמענה חזרתי למקום בו אני רושם זכרונות, וסקרתי את הפסוקים השונים שליוו ומלווים אותי לאורך המסע. אי אפשר היה שלא להבחין את המעבר הדרגתי מפסוקים שנאספו בתחילת הדרך, שעסקו בסבל ומצוקה, לפסוקים שעוסקים בתנועה ואמון בהוויה.
לסיום אציין שניסיתי את אותה הקריאה בספרי שירה וטקסטים ממקורות ותרבויות שונות, אבל לא מצאתי חלופה למנעד המבולגן ולניסוח האלגורי שמאפשר את השלכה / חרות פרשנית באותה טבעיות כמו בזמן קריאת תהילים.