פעמים שסיפור מהגיין טוב מכל תורה או קריאה. אז בהמלצה חמה מאוד לחוות לפחות את החצי שעה הראשונה מדבריה של פטרישיה דיגן, אישה שמכירה סבל ודיכאון ומספרת סיפור החלמה רווי בתובנות, תובנות שמצאתי שאני רוצה להפנים.
בגיל 18 נאמר לי בידי אנשי מקצוע מוערכים שתפקידי הוא לעזוב את בית החולים ולהמנע מלחץ ולקחת כמות גדולה של תרופות פסיכיוטיות. בעצם, בגיל 18 נאמר לי לפרוש מהחיים. וזה מה שאני מכנה כיום אבחון אבדון. בעצם במילים אילו, שנאמרו בידי פסיכיאטר בכיר, נאמר לי שחיי הסתיימו. עלי להמנע מלחץ, להמנע מלימודים, מרומנטיקה או ספורט. בעצם לפרוש מהחיים. מה שהפסיכיאטר לא ידע הוא שהשעמום עצמו הוא דבר מאוד מלחיץ. אי אפשר לארגן החלמה סביב וואקום, אי אפשר לארגן החלמה סביב ריקנות. ב-the coke and smoke syndrome לא היתה כל סיבה לקום ולארגן את היום. מה שעשיתי היה לשבת באותה הכורסה יום אחרי יום.
המטרה להסיט את הפוקוס מ״מה הבעיה״, ל״מה חשוב לך״. אז כל הטיפולים ותרופות מקבלים משמעות ומטרה. הם לא רק כדי לתחזק מצב כאוב, אלא בעלי מטרה.
מי שהציל אותי, האישה יוצאת הדופן שהצילה אותי, היא בעצם סבתא שלי. סבתא, אישה חסרת שלא סיימה יסודי, היתה נכנסת בכל יום ויום לחדר מלא העשן, ושואלת בדיוק באותו הטון: ״פטרישה, האם תרצי לצאת איתי לקניות?״. כמובן שאני סירבתי, והוא יצאה. היא עשתה את זה יום אחרי יום, כל יום ויום. אפילו בימים בהם המכולת היתה סגורה. עד שיום אחד, מסיבות שלא ברורות, אמרתי ״כן״… אותה יציאה חסרת משמעות, בה בסך הכל דחפתי את העגלה, אותה יציאה היתה הצעד הפעיל ראשון בדרך להחלמה. והסיבה שזה להניע אותי…
היא היתה אישה מאוד נבונה, כי היא יצאה. היא לא לחצה, לא דחקה או כל דבר אחר. אם היא היתה עושה את זה, הייתי מתקשחת ומסתגרת מייד חזרה. אבל היא לא, היא פשט יצאה.
“גב’ דיגן, יש לך מחלה בשם סכיזופרניה. סכיזופרניה הינה כמו סוכרת. כמו שאנשים עם סוכרת צריכים לקחת תרופות כל חייהם, כך את תצטרכי לקחת תרופות כל חייך. אם תלכי לבית מחסה, אני חושב שתוכלי להתמודד”. להתמודד זה בדיוק לא מה שבן עשרה רוצה לעשות בליל שבת. זה כלל לא נתן לי השראה להעביר את החיים בהתמודדות. הרגשתי כאילו נדרסתי על ידי משאית כששמעתי את המילים. הפסיכיאטר לא נתן לי אבחנה, הוא חרץ את גורלי.
לא מצאתי שתרופות פסיכיאטריות עזרו במיוחד, חוץ מלעזור לי לישון בזמני מצוקה. והאיטיות שנגרמות על ידי התרופות מזיקים יותר מהסימפטומים הפסיכוטיים. העיקר עבורי היה שילוב של תרופות יחד עם אסטרטגיות של עזרה עצמית וניהול עצמי. ככל שהייתי מאומנת יותר בעזרה עצמית נשענתי פחות על תרופות. החלמה הייתה תהליך של ריפוי והשתנות עבורי. אינני אותו אדם כמו לפני שהשתגעתי.