שנאתו של רפי למחוסר הבית לא היתה קשורה לעובדה שהוא ראה אותו יותר מאשר את אשתו.
כבר ביום הראשון שבו עבר רפי למשרדו החדש ופגש אותו ברחוב, גיבש לגביו דעה נחרצת. עוקף בשאת נפש את הקרטונים הפרוסים על רצפות האקרשטיין. בקנאות הקפיד פעמיים ביום לחזור על הטקס המסורתי, לעקם את פניו ולהפנותם במהירות לצד השני. מחוסר הבית גמל אותו ביחס דומה והכריז בקולו הצרוד על ייחוסו המפואר של עורך הדין.
למרות החשש הראשוני, השכן שקבע את משכנו מול חלון המשרד, לא הרתיע את הלקוחות. היו מקרים בהם אף עזר לפתח שיחה בנאלית, על אוזלת ידה של העירייה בסילוק האשפה. במידה ונשאל, יכול היה להצביע על קלסר שחור שבדיוק מונח על שולחנו ונוגע לתביעה לעירייה בנידון. קלסר שפעם בשבוע זכה לניקוי מאבק.
בתקופה שנאלץ לסבול את שכנו למד את שגרת חייו והבחין בשלושה אנשים, שבאופן קבוע באו איתו במגע במשך היום. הראשון היה בעל הקיוסק מפינת הרחוב, שהשליך לעברו את העיתונים מיום האתמול, מזדרז לחזור למקומו עוד לפני שהלה יוכל להודות. השני היה שליח המאפיה, חולף על אופניו כשידו אוחזת בכיפתו הגדולה, נעצר להשאיר מספר דברי מאפה ולדרוש בשלום.
המיוחד מכולם היה המבקר משעה עשר. לכבודו הזדקף ההלך והעביר את ידיו על פני המעיל הדהוי, מיישר את הקמטים שנחרטו באריג משעות הרביצה הרבות. פניו חרקו בלובשם שמחה ילדותית, שנרמסה במשך שנים, מפגינות בגאון פה מלא שיניים רקובות.
בעשר בדיוק הופיע הזקן פוסע במרץ, נוקש מקצב מדויק במקל עץ כהה על הרצפה האפורה. הזקן היה נעצר ודורש בשלומו, נענה בתשובה מתרפסת, מלאת מלמולי תודה. לאחר מכן פתח את מעילו והוציא בקבוק משקה, אותו הושיט בתנועה חדה ומהירה. לבסוף מילות פרידה קצרות, שנשלחו לחלל האוויר, חולפות ללא מענה מעל ההלך השקוע בתלישת הפקק.
בכל יום בשעה עשר הקפיד רפי להיות לבד במשרדו ולהציץ בין חריצי התריס במחוסר הבית פותח את הבקבוק בחרדת קודש ופניו זורחות מאושר, אושר שרפי שכח שקיים בעולם.
כוס פלסטיק מוכתמת, נשמרה בכיס המעיל המרופט לרגעים יקרים אלו, קבלה מירוק, שלא ברור אם הוסיף ניקיון או שרק הכתים אותה יותר. לבסוף הלגימה המקרבת את הגאולה והמבט השלו של אדם שאינו מבקש דבר נוסף מעולמו.
לחץ העבודה לא הותיר לו זמן רב לחלומות, לקוחות באים והולכים כל אחד דורש לקבל את מלא תשומת הלב. מעל כולם האישה החושבת שתשומת לב זו ראויה להיות שלה, יחד עם כרטיס האשראי. למזלו, חדר העבודה בביתו היה ממוקם הרחק מחדר השנה, דבר שאפשר לעבוד עד לאחר שקולות הטלוויזיה התחלפו בנחירות. לפני שפרש בעצמו, אהב להתבונן בסלון ולשחזר את הימים שעדיין ישבו שם יחדיו, בוחן את כורסאות העור החדשות ואת המסך הענק. במטו חולף על פני מדפי הספרים ומוודא שלפחות מפלס הוויסקי נשאר יציב.
הלחץ החד שהתפתח בראשו בחודש האחרון היה אמור להגיע לשיאו מחר, ביום הולדתו הארבעים. אשתו האהובה ארגנה לכבודו מסיבת הפתעה, שלכבודה נאלץ לגייס מקורות מימון נוספים. חברותיה קבלו את ההזמנה מראש, בצרוף אפשרויות שונות להרכב התפריט. אפילו במשרד הוצב קולב ועליו תלויה חליפה מעונבת, שלחצה יותר מהנדרש במקומות הנכונים.
ביום המיוחל הקדים להתעורר, מכבה את השעון בטרם יצלצל, מתענג על ספל קפה בשלווה נדירה. בשמחה יצא מביתו, מודה למי שלא יהיה שם למעלה, על שהשעון הפנימי שלה שהכזיב. אפילו מראה פניו של ההלך לא מנע ממנו מלהודות שהיום, התחיל בצורה די טובה.
אך כאב הראש חזר, במשנה תוקף, עם צלצולי הטלפון התדירים, שולחים עדכונים מהבית בלווי רשימת קניות של הרגע האחרון. בחדר צדדי נערמו מפיות פרחוניות בגוון ערמוני, קיסמי שיניים בעלי קצה עליון מעוצב, ארגז וויסקי מובחר ועוד מיני דברים שונים ומיותרים.
בדיוק בשעה ארבע קיבל את שיחת הטלפון האחרונה, המצווה עליו להתלבש ולשאת את כל המצרכים לביתו. כאב הראש שהאפיל לשיאים לא נודעים, שהבהיר מעל לכל ספק שהמסיבה תהיה חוויה בלתי נשכחת.
מעונב ומכופתר נעל את דלת המשרד ויצא לדרך נושא את השקיות בידו האחת ואת ארגז המשקה בידו השנייה. משקלו של הארגז וכאב הראש גרמו לו לחרוג ממנהגו ולקצר ולעבור סמוך להלך, מריח את ריח הזיעה המהולה באלכוהול שנדפה מערימת מזוהמה שלפניו.
ההלך הרים את ראשו, משועשע למראה דמותו של רפי המתאמץ לשמור על מראה מכובד תחת המטען החורג. מבט שנהפך לצחוק רועם כאשר השקית המפיות בחרה להיקרע בדיוק מעל מצע הארגזים, כופה על רפי לעצור ולהתכופף, נזכר בפעמים בהם התעורר בחלחלה במיתה בביתו ממגע זר.
השילוב של ארגז משקאות כבד ואוסף שקיות, הקשה על מלאכת האיסוף, דבר שגרם לרפי לשחזר אוצר מילים רדום. לבסוף נכנע והניח את כל הכבודה על מצע הארגזים, מפנה את ידיו להכניס את המפיות הארורות לשקיות. כאשר סיים והתכונן להרים את הארגז בשנית, שמע את קול הצרוד מדבר לראשונה.
“הי, נפל’ך אחד”
רפי הביט בזעזוע בהלך המושיט לעברו חבילת מפיות אחרונה והזדרז למשוך אותה מידיו, מנקה במופגן את עטיפת הניילון.
“ואל תשכח לנקות את השרוול” הוסיף ההלך משועשע.
רפי בחן את השרוול שהשחיר וניסה לנקות את הבגד ללא הצלחה, לבסוף התיישב בכבדות על מצע הארגזים נשם נשימה עמוקה ופתח את הקופסה, מושיט בקבוק השני.