מילותיו האחרונות של הרב הדהדו באוזניו, דורשות ממנו להשיב על השאלות הנוקבות. סביבו החל הקהל להתפזר, פונה איש איש לביתו לקדש ולקבל את השבת האחרונה של ספירת העומר. נגיעה קלה בכתפו העירה אותו באחת, גורמת לו לזנק ממקומו ולהתנצל בפני הגבאי.
“השבוע מתן תורה” צעק הרב בקולו הרועם. “האם אתם מוכנים לקבל את התורה?” נותן להדי קולו לדעוך ולהתחלף בשתיקה טעונה. “האם הכנתם עצמכם כראוי לקבלת תורה” קרא לעבר הקהל המהופנט, המקבל את דברי התוכחה באהבה.
כדרכו העדיף להשאיר את הדברים בליבו, מתיר לרעייתו לתהות על החולמנית שעטפה אותו בימי החול, אורזת כדרכה את הכריכים לארוחת הצהרים ומוסיפה לכל פרוסה תפילה לשמירה ולהצלחה. כדרכו, רגע לפני שיצא ממפתן הדלת, קיבל את הכריכים מידה, מהנהן בשפתם השקטה של האוהבים. אלא שלא כדרכו עיניו מיהרו לשקוע, תרות אחר התשובה לשאלה שאינה נותנת מרפה.
לו אך יכול היה ללמוד, אלא שמגיל צעיר אחז במפתח הצינורות במקום בספר, מסייע לאביו בפרנסת המשפחה. יודע טוב מכולם לקרוא את שפת הצינורות, אך לא לטהר את ליבו ולהכין עצמו לקבלת תורה.
הימים הבאים עברו עליו בחרדה הולכת וגוברת, כאשר מילותיו של הרב מתעצמות ותובעות תגובה. מיום ליום הרגיש את ההר הכופה כגיגית ומאיים שאם אין פה תהה קבורתך.
ערב חג השכים כדרכו בטרם תנץ החמה, מזדרז להיות בין המקדימים. עטוף בטלית ועטור בתפילין עמד, אוחז בידיו המוכתמות את הסידור הבלוי, מתקשה לראשונה להכניס את הנופח לבין המילים.
“אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” אמר בקול חלול, מזדעזע מפני אימת מתן תורה.
“והערב נא את דברי תורתך בפינו” המשיך, נחוש לפחות למלא את חובתו לבוראו כשלפתע הבליח רסיס חיוך לפניו, רסיס שנמחה באחת מפני אימת המקום. יתר תפילתו שטפה מפיו בנעימות, זורמת ומפצה על הגעש שדעך, משיב את הרוגע למקומו.
ליל שבועות, רגע לפני השיעור נטל הרב את ידיו, תוהה כיצד החליף השרברב הזקן את ליל השימורים בשינה עמוקה. איש לא נתן דעתו למים זרמו כדרכם למטה בצינורות שזכו להברקה.