השבוע התעוררתי להבחין בפסוק מעורר עניין שמבהיר את כל הפרק באור יקרות. אמנם אני לא יכול להתחייב שלזה דוד המלך התכוון, אבל ההתבוננות וההארה העולה ממנו מצדיקה להגות בו לעומק ולהביט במה שהוא מעורר בתודעה. ובעיקר שהפרק מספק דרך פשוטה וברורה להחלץ מאובדן עצמי.
אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי, בַּלָּיְלָה. עִם-לְבָבִי אָשִׂיחָה, וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי.
תהילים עז, ז
מצג אחד זיכרון שנראה כמתגעגע לדבר טוב. אבל מצד שני מדובר בנגינה שהתרחשה דווקא בלילה. בהמשך שיחה, אבל שיח פנימי ובודד, עם עצמי. והפסוק מסתיים בבבלבול ואובדן, בצורך לחפש את רוחי.
אני לא יכול לכתוב מנקודת מבטם של אחרים, אבל אני מוצא את עצמי מזדהה לחלוטין עם התהליך המתואר כאן. האדם נאחז בזיכרון מתוק של תקופה נמוכה בה היו לו רגעים של התעוררות וקדושה. ומתוך אולו הלילה, המנגינה זכורה כפליים. אבל הוא יודע שמדובר בסך הכל בזיכרון. הניסיון להאחז ולחזור לאותה המתיקות אינו אלא אשליה. וכל כל מה שנוצר מאותה ההאחזות היא איבוד ה״אני״ המיוחד לאותו הרגע. ההאחזות בזיכרון אינה אלא מלכודת שגורמת לפספוס ההארה של הכאן והעכשיו. ולכן, צריך להניח לעיסוק בזיכרון, בהשתוקקות לרגע שאולי היה, אבל ודאי אינו, ולהחפש את רוחי, המנשבת אחשיו, ברגע זה.
אבל מה יעשה האדם ששרוי עמוק בבלבול? מה יעשה מי שכל כל אבוד בעצמו עד שהוא כבר לא מסוגל לחוש ברוח. מה לעשות כאשר אפילו המצפן לא מראה את הכיוון הנכון. את התשובה לזה ראיתי כשקראתי את הפרק כולו.
(וכאן אני גולש מעבר לפסוק ההתבוננות, למבט על מכלול הפרק)
בחלקו הראשון של הפרק מתואר תהליך של מצוקה, וניסיון למצוא מפלט ברומנטיזציה של העבר, של האחזות בזכרונות:
לַמְנַצֵּחַ עַל-יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר.
קוֹלִי אֶל-אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה. קוֹלִי אֶל-אֱלֹהִים, וְהַאֲזִין אֵלָי.
בְּיוֹם צָרָתִי, ה׳ דָּרָשְׁתִּית יָדִי. לַיְלָה נִגְּרָה-וְלֹא תָפוּג, מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי.
אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה; אָשִׂיחָה, וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה.
אָחַזְתָּ, שְׁמֻרוֹת עֵינָי; נִפְעַמְתִּי, וְלֹא אֲדַבֵּר.
חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם – שְׁנוֹת, עוֹלָמִים.
אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי, בַּלָּיְלָה: עִם-לְבָבִי אָשִׂיחָה, וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי.
אלא שהאחזות זו לא עוזרת, אלא רק נועלת את האדם, ומשאירה אותו שבוי ומבולבל בתוך אשליה. מי שמסוגל להתמיד באשליה, אשריו. אבל כל אדם עירני מרגיש את אובדן הדרך ואת הבדידות הנובעת מההאחזות והניסיון לכפות את האשליה הרומנטית על המציאות. ולכן הקריסה הכרחית:
הַלְעוֹלָמִים, יִזְנַח ה׳; וְלֹא-יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד.
הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ; גָּמַר אֹמֶר, לְדֹר וָדֹר.
הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל; אִם-קָפַץ בְּאַף, רַחֲמָיו סֶלָה.
וכאן מתחיל מתווה לשעת חרום. מסלול שנועד להציל את מי שחש שהוא שקוע בעצמו מכדי שיהיה מסוגל להשתחרר מכבליו של האני. השלב הראשון הוא להסיט את העיסוק של התודעה, מהחיפוש של הקדושה בתוך הכאוס שבתוכי, אל זיהוי הקדושה במציאות החיצונית, האובייקטיבית שאינה יכולה להכחיש את הוד הנפלא שבמציאות: בהתגלות בבריאה דרך הפיזיקה וההיסטוריה, בעיקר של עם ישראל:
וָאֹמַר, חַלּוֹתִי הִיא- שְׁנוֹת, יְמִין עֶלְיוֹן.
אזכיר מַעַלְלֵי-יָהּ: כִּי-אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ.
וְהָגִיתִי בְכָל-פָּעֳלֶךָ; וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה.
אֱלֹהִים, בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ; מִי-אֵל גָּדוֹל, כֵּאלֹהִים.
אַתָּה הָאֵל, עֹשֵׂה פֶלֶא; הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ.
גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ; בְּנֵי-יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה.
אחרי שחוזרת הוודאות, אחרי שהבלבול חוזר למימדים ברי שליטה וישנו עוגן למציאות, אפשר לאט ובזהירות להביט גם בדברים שאינם ברורים. בנקודות אותם קשה להסביר בהתגלות ה׳ בעולם. רק מתוך אותה הוודאות אפשר להעיז לנסות פעם נוספת לחפש אחיזה במציאות החמקמקה כמו מים:
רָאוּךָ מַּיִם, אֱלֹהִים–רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ; אַף, יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת.
זֹרְמוּ מַיִם, עָבוֹת-קוֹל, נָתְנוּ שְׁחָקִים; אַף-חֲצָצֶיךָ, יִתְהַלָּכוּ.
קוֹל רַעַמְךָ, בַּגַּלְגַּל-הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל; רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ.
בַּיָּם דַּרְכֶּךָ – וּשְׁבִילְךָ, בְּמַיִם רַבִּים; וְעִקְּבוֹתֶיךָ, לֹא נֹדָעוּ.
אלא שהאחיזה במים אינה באמת אפשרית. ״פני לא יראו״ והאי וודאות מושרשת ומובנת עמוק עמוק בבריאה. לכן עם כל ההוד שישנו בנקודת השבת של המציאות, בה מתוך ״קולות מים רבים״ רואים באופן מוחש ש״אדיר במרום ה׳״. אי אפשר להאחז במים. ובאותה האי וודאות המושרשת בקוים האנושי, הדבר היחידו בו ניתן להאחז הוא:
נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ– בְּיַד-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.