לפעמים מוצאים פרסום כלשהו ברחבי האינטרנט שכותב את זה בצורה כה טובה, שכל מה שנותר הוא לתרגם ולהעתיק.
ברוקלין ניו יורק, תוך נעיצת מבטים המומים בשולחן העבודה, הבינה צ’לסי גרין שהטעות שעשתה בזה שסגרה את הדפדפן, על כל עשרים ושלושה הטאבים שהיו בו, גלגלה לפניה הזדמנות נדירה לפתוח בדף חלק, ולהתחיל חיים חדשים. “אלוהים אדירים, אני חופשיה”, אמרה גרין המומה בעיניים בורקות. הסגירה הפתאומית של הדפדפן, על כל האתרים שהוצגו בו: אתרי החדשות, פייסבוק, הדואל, Reddit, CNN, OkCupid, Gmail ועוד, אפשרה לה להתחיל ולפתוח דף חדש, והיא היתה מוכנה לפסוע לשם בלי להביט לאחור. “הכל הולך להיות שונה לחלוטין, אני יכולה להיות מי שאני רוצה. מהעבר יש רק חור שחור, והחיים האמתיים מתחילים עכשיו” אמרה.
לפי המקורות, רגעים ספורים לאחר מכן היא גלתה את כפתור השחזור שמאפשר לפתוח את הדפדפן בדיוק כמו שהיה.
אפשר היה לפתור את הפסקה הזו כעוד כתיבה סאטירית שנועדה רק להעלות חיוך. אבל כמה פעמים צפינו בסדרה לא מעניינת, רק כי התחלנו לצפות בה. וכמה פעמים התרגזנו על זה שפייסבוק לא מתעדכן מספיק מהר, כאשר לא ראינו שם שום דבר משמעותי כבר חודשים. אותה התמכרות ל”להיות מעודכנים” שגורמת לנו לדמיין ששמענו שקיבלנו הודעה או להרגיש את המכשיר רוטט גם הם הוא בכלל כבוי היא שעבוד שמנתק אותנו מהחיים.
כדי להנות באמת מהעולם צריך לעצור ולחוות אותו, צריך לפגוש אותו. ובשביל זה צריך לעשות את הדבר המסובך ביותר: פשוט לעצור ולא לעשות כלום. ללמוד להיזכר בחוויה המינימליסטית הפשוטה והטבעית ביותר של להיות.