נהוג לציין את הארוע המרכזי בעשרה בטבת כיום בו החל המצור על ירושלים, כששאר המאורעות האחרים נדחקים אם בכלל נזכרים. אלא שבאופן אישי אני משאיר את החורבן לט’ באב, ובעשרה באב מציין את היום בו החשיכה בעולם הגיעה לשיאה. הסיבה לאותו חושך נוראי מתחילה בח’ בטבת, במארוע שנראה כחיובי.
בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים
תרגום התורה ליונית היה צורך שנבע מכך שהעם היהודי התפזר בעולם, ורובם לא ידעו עברית. תרגום התורה ליונית אפשר ליהדות התפוצות לשמור על יהדותה. צורך אקטואלי שקיים גם בימינו. בכל זאת, אף אחד לא מתאבל כשמתרגמים ספרי יהדות לאנגלית או לשפות נוספות. אלא שאנחנו מגיבים למציאות קיימת, בה העירוב התרבותי הינו עובדה מוגמרת, וההשפעה ההדדית פגעה ביכולת לחוות את נקודת המבט היהודית בלי עבודת התבוננות קשה וארוכה, וגם אז, כולי האי ואולי.
מלאכת התרגום הינה מלאכה בלתי אפשרית שבמקרה המצוי משנה את משמעות הטקסט, ובמקרה הטוב רק מאבד משמעויות וניואנסים פנימיים. כלומר האשליה שניתן ללמוד תורה ביונית בעצם יצרה תורה חלופית שהתיימרה להיות זהה, אבל היתה שונה לחלוטין. תורה חדשה זו שנתה את התורה העברית הקדומה ופעצם החשיכה את האור שבה. לכן כשתורגמה התורה, חושך בא לעולם.
שבעים פנים
המילה המאפיינת את ספרות המדרשים היא “דבר אחר”, כלומר אמת נוספת שנובעת מאותו הפסוק. היסוד העומד מאחרי הביטוי “דבר אחר” הוא שניתן להוציא מתוך לשון הכתוב שפע רעיונות ופרושים שונים, שנובעים ומתחדשים בכל תקופה בהתאם לרוחה.
אין לך אפי’ תיבה קטנה שאין בה סודות עמוקות וצירופים שלא נשיגם אנחנו ואין לך בתורה אפי’ אות אחת ללא צורך ולא לתפארת הקריאה ולא בפה רפה כלשון ישמעאל כאשר חשבו רבים ושים תמיד כלל זה נגד עיניך ותצליח ואני ערב.
שו”ת רדב”ז
בניגוד לזה, תרגום הינו תהליך של בחירת משמעות אחת משלל אפשרויות ודקויות. התרגום מאבד את משחקי המילים, כפלי המשמעות וניואנסים של שפה כמו מצלול מבנה ומשחקי תחביר. לכן מהרגע בו ישנו תרגום, ישנה משמעות אחת נוקשה שמוציאה מהתוכן את כל העומק, הניואנסים. מהרגע בו התורה תורגמה היא הפסיקה להיות תורת חיים שנובעת מתוך המפגש בין האמת האלוקית לאדם, והפכה לדת, חוק. לאמת נוקשה כפי שנוסחה באותו הדור ובאותה התקופה.
מילה הבאה לחתוך
כל מי ששומע קורא או שומע בודהיזם בעברית לא יכול שלא לשמוע מספר פעמים שהתרגום של “דוקה” הוא כמו סבל, אבל לא בדיוק כי אין ביטוי כזה בעברית. ושאי אפשר לתרגם את הביטוי mind לעברית ועוד. אותה תחושה שהמילה כוללת הרבה יותר רבדים ומשמעויות משניתן להמיר למושג בתרבות זרה זהה בכל מלאכת תרגום, אלא שאם התרגום נוצרת גם תנועה הפוכה, בה הביטוי המקורי מקבל משמעות חדשה לפי התרגום שלו משפה זרה. למשל כתוצאה של קריאת תרגומים משפות זרות לשפתנו, וחשיפה לשימוש בביטויים בהקשר לא מדוייק. בניגוד לחשיפה לתרבות חדשה, בה פער זה ברור ולכן מציינים ללא הרף “כמו אבל לא בדיוק”, כשמדובר על תהליך שמתמשך כבר מעל אלפיים שנה, הרבה יותר להרגיש את השוני במשמעויות התרבותיות השונות של המושגים.
ניתן לתת שפע דוגמאות לזה, למשל הביטוי “קדושה” ששונה בצורה מהותית בין תרבות לתרבות, עד כדי כך שלפעמים, כמו בבודהיזם, הוא ניתן לדברים בהם לפי ההגדרה לא קיימת קדושה. תהליך זה מוריד את הקדושה למכנה המשותף של כלל התרבויות. או המושג תפילה שבכל תרבות בעל משמעות שונה. ומי שבא להתפלל מתוך הבודהיזם בעצם לא מתפלל אלא מייחל.
כלומר תפקידה של המילה למול, לחתוך. להגדיר, לבנות גדר. אך כשהגדר בנויה בהתאם למידות זרות, הרי שהמושג עצמו נפגע ואינו יכול לשמש במשמעותו המקורית.
החל המצור על ירושלים
לאחר אותם שלושת ימי התרגום, בהם בא חושך לעולם, נפגמה היכולת ללמוד את תורת ישראל. וככול שהמשיך והעמיק תהליך הזליגה התרבותית בין התורה העברית, היושבת מעברו השני של העולם לתרגום השבעים ולשבעים האומות, החל תהליך בו מיזוג תורת ישראל מצד אחד העשיר את העולם, ומצד שני הושפעה ממנו ואיבד את היכולת לחוות את המציאות האלוהית כפי שהיא, כלומר הלכה ונגנזה הנבואה.
שיאו של תהליך זה, בו כור ההיתוך התרבותי שנבע מהתרגום החניק את תורת ישראל מגיע לאחר שסיימו את התרגום, שלושה ימים לאחר ח’ בטבת: בעשרה בטבת, ביום בו החל המצור על ירושלים. מצור פיזי, אבל בעיקר מצור תרבותי בה השיח הפנימי מתכתב עם תרבויות זרות במקום עם האמת האלוהית ברום טהרתה.
מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה.