לפני כמה ימים משהי בקשה מנטרה יהודית. זה לא היה המקום או האדם להסביר לו שביהדות אין מנטרות, אז פשוט הבאתי את אחד מפסוקי ההתבוננות הקדומים. פסוק שבאופן אישי מלווה אותי כמורה, מחזק ומושא התבוננות. ומכיוון שכבר כתבתי עליו במקום שהיה ואינו, אני מעתיק את הדברים לכאן בשינויים קלים.
אמר ריש לקיש: אין הקב”ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה
אי אז עברתי תקופה בה אלוהים גילגל לפתחי שפע התמודדות שחורגות ממגבלות הסביר. וכמו שצוטט מהגמרא למעלה, בהשגחה פרטית מדהימה, הוא הקדים וגלגל אלי את הכלים שאיפשרו לא רק להתמודד עם המצב, אלא לראות כיצד הוא למרות שכל המרחב בער, והקיום הפיזי ומנטאלי של כל הסביבה והסובבים התעופף כסופה, הפסוק השאיר אותי יציב במידה שלא חשבתי שאפשרית. הארועים מורכבים והטלטלות אישיות, לכן אכתוב רק את מה שרלוונטי לכאן, מתוך ידיעה שהדבר יכול להועיל גם לאחרים. ואם עמוד זה מעט מבולבל, הרי שזה נובע מכך שהוא יותר סיפור אישי, מאשר משנה סדורה.
הדבר התחיל מפרק א’ בספר היחוד והאמונה, ספר שנפתח באקראי רגע לפני פרוץ הסער. בפרק זה מובא הפסוק:
בטח בה’,
ועשה טוב,
שכן ארץ,
ורעה אמונה.
מסביר המחבר שישנו הבדל תהומי בין אמונה לביטחון. בניגוד לאלו שחושבים שאמונה הינה יסוד הכל וממנה נובע הביטחון, טוען הספר שלא האמונה עיקר אלא הביטחון, הביטחון בעולם ובמציאות, הידיעה שישנה השגחה פרטית, ומה שה’ מגלגל אליך הוא בדיוק מה שצריך היה להתגלגל. בין אם אתה מעושי הטוב או מאילו שצרכים ניעור, ראיית המציאות מתחילה מההבנה ש”בטח בה'”, שמה שקורה הוא בדיוק מה שצריך לקרות.
לאחר מכן מגיעה דרישה חד משמעית לעשות טוב. לא משנה מה מצבך, לא משנה עם מה אתה מתמודד, ולא משנה מי אתה. מטרת הטוב להטיב, ולכן אנו נדרשים לעשות טוב. זו מטרת המציאות, זה הכוח המניע את המציאות וזו הדרישה הבסיסית והחובה העמוקה ביותר. בלי להיכנס לפרטים של מה משמעות ה”עשה טוב”, צריך להיות מעוגן בנפש האדם השאיפה והדרישה העצמית המודעת להשפיע טוב על המצאות.
אלא שמבהיר הפסוק שלא מדובר בדרישה רוחנית מנותקת מהעולם, יעקב לא התמודד עם המציאות בעזרת פרישה לתפילה במנזר, אלא הכין את עצמו גם דורון ולמלחמה. “שכון בארץ”, האלוהות הציבה אותנו בארץ, בעולם העשיה, בה אנו נדרשים לעשות, לפעול וללחום. ועשיית הטוב משמעותה לקיחת אחריות ופעולה מעשית לשינוי המציאות.
רק לאחר כל זה מגיעה האמונה, ובניגוד לכל הפעלים הקודמים, אמונה הינה כמו מרעה הצאן, דבר שלא ניתן לאסוף, להיחפז או לאגור, אלא ללקוט בנחת במהלך שיטוט החיים והסתכלות תמידית על העולם הסובב.
לא עברתי מכתיבה אישית לדרשה בעלמא, אלא באתי לתאר את השינוי הראשון שהתחולל לאחרונה, בו באופן טבעי התחלף הפסוק בו סיימתי את מדיטצית הבוקר מ”הבוטח בה’ חסד יסובבנו”, לפסוק המובא למעלה. הפסוק הקודם “חסד יסובבנו'” משמש כייעד להתבוננות מתוך מטרה לראות כיצד כל רגע במציאות הינו חסד, מתוך הבנה שישנה בחירה בין ראיה מלאת מכאובים של מציאות מפורקת וחסרת משמעות, לבין ההבנה המאשרת שכל המציאות הינה חסד. אלא שפסוק זה, מרומם ומעודד ככול שהוא, הינו פסוק פאסיבי, בו האדם אינו אלא תוצר של הארועים התרחשים.
פתיתי שלג מעולים, נופלים בדיוק למקומם.
בהשגחה מדוייקת הגיע אלי ספר היחוד והאמונה כדי להציע פסוק אחר להתבוננות, פסוק שגם הוא מלא הבנה שהמציאות הינה חסד, אלא שבניגוד לקודמו, הפעם הדגש הינו על האדם: על הצורך שלו לראות את המציאות, על הצורך שלו לפעול במציאות ועל החובה שלו לקחת אחריות על מה שמתרחש.
כל בוקר, לפני שהחמה מציגה את המקומות בהם האלוהים דורש מאיתנו להשלים את עצמנו ואת הבריאה, אני משקים, מתמתח ויושב ישיבה שקטה, מנסה לבצע השקטה של התודעה, או “מדיטציה יהודית של התבוננות בנשימה”. במהלך אותו הזמן צפים האתגרים, ההתמודדויות, התקוות, האשליות, הקשיים והשדים הפנימיים ומרימים ראש. ובנחת אני מתאמן על לומר להם “מארה, אני רואה אותך”, כדי לחזור לאותו מקום יציב של “בטח בה'”. לא להדוף את הדברים שעולים בתודעה, אלא להביט בהם ובדרך בה הם צובעים את המציאות, ואז לחזור להתמקד בנשימה. במהלך זמן זה רואים איך התודעה מהווה כלי משחק בידי מחול הפרפר המדלג לו ממשב למשב, וחוזרים שוב לעוגן הפנימי בו בוטחים במציאות, מציאות שאולי מלאת אתגרים, ואולי לא נעימה, אבל מציאות שאין מדוייקת ממנה. וכשהפעמון מצלצל, לפני שאני מתעורר לעולם ומתחיל לראות כיצד אני נדרש להשפיע על מציאות ולעשות טוב, רגע לפני תחילת התפילה, אני מצמיד ידיים בהודיה מזכיר ומצהיר:
בטח בה’, ועשה טוב
שכן ארץ, ורעה אמונה