חשבתי על כולם. יש אנשים שמרגישים שהם לא יותר מאשר נטל על המשפחה. זה סוג של עיוות במחשבה, והוא גורם לכך שאחשוב שלאנשים שיהיה טוב יותר בלעדי.
הם לא עושים את זה בשביל תשומת לב, הם עושים את זה בגלל שהם נאבקים. זו לא קריאה לתשומת לב במובן זה שזה נעשה רק כדי למשוך מבטים. אלא זה סימן שמשהו קורה, בין אם זה מאבק ביולוגי, או שזה מאבק מנטאלי.
בהתחלה, או אולי בכלל. פחדתי מאוד שהמשפחה שלי תדע שאני מתמודדת עם משהו, כולם מתנהגים כאילו אין לנו בעיות, וכולם מסתובבים כאילו אין שום בעיה נפשי. אבל זו לא האמת.
לפני שקיבלתי את האבחנה, לא היו שום דיבורים על בריאות נפש ודיבורים על טיפול. זה היה נושא שלא קיים. תמיד הייתי מודעת לקשיים, אבל מעולם לא דיברתי על כך עם המשפחה. שמרתי את זה עמוק בפנים.
כשניסיתי את זה, הכל פשוט נערם והוביל לכך. לא הייתי במצב נפשי בו באמת חשבתי על הדברים. הייתי כאן, כרגע, וככה אני לא רוצה להיות. או שאני לא
רוצה להיות במצב הזה. וזה נראה כמו הדרך היחידה שאוכל לצאת מזה.