נכנסתי אליה לחנות/סדנה בבוקר אחד קריר ודיברנו על האכזריות שבאמפטיה תוך שאני מביט בתכשיטים שהיא יצרה. היא כמובן הקשיבה לדעתי בנימוס והתנגדה.
״למה את יוצרת?״, ניסיתי לברר.
״כי אני צריכה להוציא״, ענתה.
״להוציא שמחה או כאב?״, הקשתי והיא השתתקה.
״היית רוצה לותר על הכאב, גם אם זה אומר לוותר על היצירה״, שאלתי שאלה נוספת שלא זכתה לתשובה.