היה לי ברור שהיא עדיין לא עיבדה את מצבה החדש. כשקופה בידי כובלים, רק כשהגיע הבשורה המרה שאלו מה קרה, יותר באשמה מאשר מתעניינים בדעתה. ודאי שלא התעניינו בשלומה, למרות שהבשורה השפיעה עליה יותר מכולם.
“לקחת זמן לעצמך? להבשיל”, הבלבול בדבריה הבהיר את התשובה, “יש לך אפשרות להתבודד?”, שאלתי, מרגיש שהיא לא מבינה את השאלה. אז ביקשתי לספר סיפור אישי, וכתבתי:
שבוע שעבר הייתי ביומיים של התפרקות טוטאלית. לא בגלל נסיבות רעות, רק בגלל שלראשונה הקשיבו לי ואפשרו לי לספר. אחרי זה הייתי צריך שקט, אז התחלתי לסדר את המרחב. שם, בתוך האי סדר המתינו שני פסלונים של נערות שהכנתי לפני שנים, מונחים, מביטים בי על המדף, ממתינים. הם שם חודשים, אבל זה היה כמו לגלות אותם לראשונה.
רק אז הבנתי למה אני מפסל דמויות של נערות, מנסה לברוא את המוזה של החמלה. דמות אוהבת שיהיו שם ברגעים בהם אני צריך חיבוק, ברגעים בהם אני צריך חמלה. וכל אותו הזמן הן אכן היו שם, יושבות בסבלנות, ממתינות שהרעש ישקע. אני זה שלא הייתי פנוי להבחין בהם, אבל הן היו שם כל אותו הזמן, מביטות ומזכירות לי את החמלה אליה אני זקוק, לה אני ראוי.
מאז, מידי פעם אני מביט בהם, מבקש, מחבק את עצמי, מנסה להעניק לעצמי את מה שכל כך חסר בעולם.
“ולוואי שהייתי יכול איכשהו מסוגל להעביר לך חלק מאותה החמלה שכל כך חסרה”, סיימתי את הסיפור, שולח לה תמונה של אחת מהמוזות של החמלה.
“היא יפיפיה”, אמרה.
“היא מעולם לא קיבלה שם”, שיתפתי, “תיהי מוכנה לנקוב בשמה?”
אחרי הרהור קל כתבה “איינה”.
“אשמח אם תוכלי לכתוב לי את הסיפור של איאנה”, ביקשתי, רומז שמקום המפלט שלה הוא בכתיבה, “כי אני לא יודע על איינה דבר פרט לשמה”.
“תודה”, ענתה.