כשהיא דפקה בדלת כדי לבקש את החבילה, שאלתי אותה שאלה תמימה, רק כדי להביע התעניינות. אבל בגלל שכמות הרעש באותו רגע לא היתה גבוהה, התרחש שהקשבתי לה מעל לרבע שעה, מתרגש מהסיפור הכה שולי וכה אנושי ששיתפה.
כדי לתאר את הרעש שהעדרו אפשר לי לראות את הרגע, אספר על שגרה שקדמה לדפיקה בדלת, שגרה של שטיפת כלים, כשבפעם זו ישנם ברקע צלילי ג’ז שקטים. התודעה אחוזה בתסכול אל מול כיור מלא מעבר לגדותיו. לאט לאט אני מניח כל דבר במקומו, מפנה מקום כדי להתחיל את השטיפה. בודק האם אפשר להגיע לכלים הגדולים, מסבן, שוטף ומפנה מקום להם, מפנה מקום לעצמי. וכשהערימה קטנה אני מופתע להבחין בצלילי הג’ז שרחפו בחדר כל אותו הזמן. באותו אופן שועטים בני המשפחה: שואלים, קוראים, צועקים וצוחקים, וכשהצורך שוקע, חוזרים צלילי הג’ז למלא את התודעה.
לאחרונה אני מוצא את עצמי תוהה מעט לפני שאני מפעיל את תוכנות הנגינה: האם אני זקוק לרעש שיקרקע או לחילופין אני מחפש משהו שינעים את החלל. האם לבקש את עזרתה של הירומי אוהרה, או לחפש להנות מחברתו של קני דורהאם. צלילים גבוהים במעט מהרעש שמהדהד בי באותו הרגע? או שלחילופין, לכוון לדרגת השקט אליו אני שואף. ובעצם, אין הבדל בין שני הקטבים.
וכן, בדרך אני מנצל את קני דורהאם כמד רעש עשיר ונעים.