אני לא רוצה לפתוח סיפור במשפט באנגלית, אז אעשה תרגיל ספרותי זול, ואנסה לבנות מתח. אתאר בצורה מרגשת שהבנתי מייד את הסיבה שבגלל היא שואלת את השאלה. לכן התישבתי בזמן שאול כדי לכתוב תשובה, חש שהיא רוצה להתנחם בשמחתי בזמן שהעולם דורש ממנה עוד, ללא חמלה. ואני. הרגע המשמח ביותר שקרה לי, קרה ממש לאחרונה. למען הדיוק – אתמול. ואם צריך לדייק עוד יותר, אז לפני שלושה ימים, אלא שמכיון שכל שלושת ימים אלו היו בסך הכל יום אחד ארוך, אז זה התרחש בדיוק אתמול.
״What is your last the most joyful moment ?״ הופיע מולי השאלה.
״זה ארוך״, עניתי.
״יש לי זמן״, התעקשה.
״אין לי את השפה לזה, אז אני יכול רק באמצעות תוכנת תרגום לא אמינה״, ניסיתי שוב.
״אני אקח את הסיכון״, לא וויתרה.
אז אני כותב בעברית, בתקווה שאלוהי הממוצעים יהיה מסוגל שלא לסרס דברים הכתובים בשפה שונה.
מאיפה להתחיל, ראוי היה לפתוח בשיחה הכנה בה פגשתי את רבי יהודה, או להרחיב להרצאה לה התגנבתי במעמקי המערה. אולי השנינויות ושלל הבדיחות הקטנות שהצחיקו אותי בלבד. שיחה האישית עם טבי, כן, טבי העבד שכיום מנהל האתר. ועוד שלל רגעים שכל אחד מהם יכול למלא אולם. אבל ההליכה המקרית לחפש פינה להתנקות לקראת התפילה, כשאני סופג את המשקל של חורבה העתיקה, הובילה לשלט אין כניסה, שלט מול שער פתוח, חצר צבעונית, ירוקה, טבעית ועתיקה. שקטה. התפתתי להתגנב בדיאלוג בין שלט אין הכניסה לפסלי העץ המתפוררים, שומר כתירוץ את כמות הרכבים הגדולה בחניה.
אקצר.
הגעתי למרחב בו כל אחד היה צריך להיות קשוב. גבולות הנימוס דרשו לפחות לא לצעוק, ולא איפשרו לברוח. נכון שלא כולם היו מסוגלים להקשיב, ולא כולם רצו. היו קטעים שאני לא רציתי, שרציתי לצאת. אבל נשארתי והבנתי איפה כל אחד נמצא. והכל היה בסדר, הכל היה הגיוני, להכל היתה סיבה. כל אחד ביטא את הכאב בצורה שונה. לא היה כל צורך לדון לכף זכות כי ראיתי את כל האדם.
לאחר מכן הגיע רגע מופלא מזה, בו זכיתי לרגע לטעום אנשים בצורה כנה, מביטים עמוק בעיניים ומצפים לתשובה. הדרישה הבלתי מתפשרת להביט למעמקי העומד מולך, להישר לעיניים שואלות, ואז להביט עוד. ולהישאר לבטא את מה שמשתקף ולהישאר עם התהיה. הבנתי? עניתי? פגעתי? סליחה?
העמדתי את עצמי בצורה העמוקה ביותר, ותיארתי את עצמי במילים שאני לא מסוגל לבטא. הנחתי את עצמי לחלוטין על הבמה. וגם חזרתי על אותה הטעות הישנה.
הייתי אני, הרשתי לעצמי להיות כנה עד כמה שאני יכול, מדוייק עד כמה שנעים לי להרשות לעצמי. עשיתי את מה שנראה לי נכון. לא בשביל, לא בגלל ולא משום סיבה שונה. כמו שאני, לא ברור וללא חשש. הרשתי לעצמי להיות שפוי לחלוטין, להיות משוגע. וכשיש משהו שהיה צריך לעשות, עשיתי אותו, גם אם היתה זו אמירה ישירה. באופן לא מוסבר, אנשים שיתפו פעולה. הייתי כנה עם עצמי ודי היה בזה כדי לעזור לסביבה, להשקיט את הסביבה. נכון, יומיים לאחר מכן הפכתי להורדוס, אבל באותו המקום זה היה נכון, זה היה טבעי. זו היתה תנועה פשוטה.
זכיתי להיות בחצי יום בו טעמתי לרגע את היכולת להשפיע טוב, להרגיע, לפרום, לנחם, לסייע. זכיתי במשך חצי יום לשבור עד כמה שניתן את המחיצה ביני לבין מה שבא מולי, בין אם זה אדם, חיה, או רוח המקום. היה חצי יום בו אני מרגיש שהוספתי שקט בעולם. חצי יום שבו היה.
כמה קשה לחזור לאחר יום שכזה לשגרה, כמה ערגה ישנה כשאי אפשר לפגוש אנשים, ללמוד, לסייע, לפגוש אותם במקום בו הם מגיעים פתוחים ולא רק לנחם כשהם כאובים. כמה חסד יש בגילוי הזה, וכמה מדהים למשוך את היכולת הזו ולפרוש אותה לאנשים שסביבך. לראות איך נרקמת קהילה. איך מחלימה משפחה. כמה הייתי רוצה לעשות יותר, וכמה קשה לי להמשיך ולהסתפק בלהאכיל את מה שהיה.
יש לי כל כך הרבה ללמוד ואין לי אף אחד שיקרא לי חמור. אז אני מבוהל, אני מוקסם ומבוהל. אני תפילה.
סליחה, אבל שאלת. וברור לי שיהיה קשה להבין את התשובה.