הפעם השיחה נפתחה באם מודאגת לבנה החרד: לא ישן, בוכה, מסרב לאכול.
״הפעם״, כך סיפרה ״הוא חושש שהוא הופך ל…״.
דיברתי איתה כמה דקות, מוודא שהיא בסדר, שהיא לא נדבקה בחרדה. מסייע להפנים שהתרופה הטובה ביותר לילד חרד, זו אימא מכילה ורגועה. לאחר מכן פניתי אליו.
״תגיד״, ״שאלתי אחרי שנוצר הגשר, ״ובמה היית אחוז לפני כן״, שאלתי, אבל במילים פשוטות.
ובמענה הוא סיפר על הדבר אותו הלבישה עליו התודעה לפני כחודשיים.
״אתה מבחין בדפוס?״, שאלתי, מאפשר לו להרהר כמה רגעים. ״אתה פשוט מאמין לעצמך יותר מידי״, הסברתי בפשטות. ״לכולנו יש מחשבות ללא סוף, אתה פשוט מזדהה איתם יותר מאחרים״, הסברתי בעודי מהרהר באותם מקומות אליהם נזרקתי אני לאחרונה.
ולבסוף נעזרתי בדימויים מהגישה הבודהיסטית, הרואה בזרם התודעה חוש נוסף מששת החושים. מזכיר שאין שום סיבה לקחת את אותו הקול ברצינות. הוא חשוב, והוא מנסה להביע דבר שצריך להאמר. אבל בין זה לבין הנטיה להאמין ולאמץ אותו יש פער גדול. אז עברנו לתרגילי להתבוננות וריחוק בין המתבונן לזרם התודעה. ולבסוף דברי חיזוק ותמיכה.
ושוב נותרתי בתהייה למה לא לימדו אותנו מגיל צעיר על הדינמיקה של התודעה. למה שוב ושוב אני מוצא את עצמי מסביר דברים פשוטים לאנשים כאובים, ונדהם לשמוע שהם שומעים על זה לראשונה. ובאותו האופן, למה אני לא ידעתי על זה עד לא מזמן, וגם אני כנבער לא מיומן נופל לאותה המלכודת ומיצר כל כך הרבה סבל בעולם.