רשמתי לעצמי שיש קול נוסף בשיחה, אבל מכיוון שזה נשמע כמו נשימות כבדות של כלב, החזקתי את המידע להמשך. כשהצטרף קול נוסף שהתלחש ברקע, עצרתי וביררתי האם היא האישה צעירה שעליה מדובר. הקול הנוסף היתה אימה של הפונה, שותפה נוספת למצוקה, ויחדיו הם נושאים את המצוקה של הצעירה שהצטרפה לביתם. אותה צעירה היתה הנוסע הסמוי, ולכן היא היתה הנושא שיש להניח בצד, ולהתייחס לאנשים שמולי, אנשים יקרים מזן נדיר, שפונים מתוך דאגה לאחר. שמודאגים גם לגבי אותה הצעירה, אבל בעיקר לעצמם ולפונה שלא מפסיקה לתמוך אבל מרגישה שהיא נשאבת לאותה ביצה איומה של דיכאון אובדני שהכניסו לביתם.
כששמעתי קול נוסף, גברי ועבה מביע את דעתו, לא יכולתי יותר לשמור את הארוע לעצמי, וציינתי בהערכה שזו הפעם הראשונה בה אני נמצא במקביל עם ארבעה, ואשמח לדעת גם מה דעתו של הכלב על השיחה. חיוכים, ותחושת קרבה, ומשם לעיקר: למשפחה מדהימה שנושאת ביחד נטל של אישה זרה ששואבת מהם את הכוחות באפילה הזולגת מליבה.
הפעם היעד היה לחזק את בעיקר את הפונה, ולהזכיר לה שכל מה שהיא יכולה לעשות זה לתמוך, לעולם לא לקחת אחריות. להסביר לה על טבעו של הדיכאון, ועל זה שהוא ניזון מאותה חיות שהיא מנסה להעניק. לחזור ברצוא ושוב מהנוסעת הסמויה בשיחה, לדמות המרכזית והחשובה, אותה פונה שמנסה להעניק מעבר לבריא לתודעה מממלכת הרוחות הרעבות.
בין שפע הישויות המאירות בנוגה רך ועדין, הוקסמתי מהזכות להיות לרגע לצד משפחה כל כך מלוכדת, כל כך אוהבת ודואגת, שהנושא המרכזי שלהם היה לתמוך בתומך. והכלב הסכים לדברי.