כשמצאתי את עצמי תקוע באמצע השדה, מוצא מסתור מהגשם הכבד תחת זולה דולפת של הנוער, זכיתי לקריאה בפרק קג, ופגשתי שיר שמבטא את ההשלמה הקיומית בין מי שאני, לבין החסד של ההוויה.
בסיכום מלא חן כמו שרק משורר יכול לבטא, נאמר:
לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם׃
משפט קצר מלא חמלה, שמסתפק בהשתדלות כנה, בכמיהה. תנאי מינימלי אנושי להשלים עם החסד הקיומי.