נראה לי בנאלי לתאר כמה כואב כשקולך לא נשמע. כאב כה מהדהד עד שהפך לאומר יווני רב עצמה. ואנו שלוקחים אחריות ויודעים שתמיד ישנו חופש בחירה שואלים: כיצד אגרום לקולי להישמע?
על זה ענה רב נחמן:
כִּי לֹא כָּל דִּבּוּר נִקְרָא דִּבּוּר, כִּי דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֵינוֹ נִקְרָא דִּבּוּר…
וְעִקַּר מַה שֶּׁנִּתְקַבֵּל הַדִּבּוּר, הוּא מֵחֲמַת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, כִּי טוֹב הַכֹּל חֲפֵצִים. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ טוֹב בְּהַדִּבּוּר, אֲזַי הַדִּבּוּר נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל, אֲבָל כְּשֶׁאֵין טוֹב בְּהַדִּבּוּר אֵינוֹ נִתְקַבֵּל.
וְאֵיךְ עוֹשִׂין הַטּוֹב בְּהַדִּבּוּר? הוּא עַל־יְדֵי שֶׁלּוֹקְחִין הַדִּבּוּר מֵהַדַּעַת, אֲזַי יֵשׁ בּוֹ טוֹב. אֲבָל כְּשֶׁהַדִּבּוּר בְּלֹא דַּעַת, אֲזַי אֵין בּוֹ טוֹב.
כלומר, בפשטות נפלאה אומר רב נחמן:
- האחריות אצל הדובר ולא ב״אשמת״ השומעים.
- אם הדברים באמת היו טובים, הם היו נשמעים.
- דיבורים שנשמעים, דורשים טוב מודע.
לקיחת אחריות רדיקלית זו על המילים היוצאות מהפה, הופכת את האילמות מטרגדיה לנתון טכני בר שינוי. כל דיבור צריך לנבוע מכוונה מודעת לטוב שבו. אחרת אולי אין הוא דיבור ולוואי וקולו לא ישמע. שם העניק רב נחמן קמהה רב עוצמה להזכיר ש:
דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֵינוֹ נִקְרָא דִּבּוּר, בְּחִינַת: ״אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם״.
קמהה מעט עוקצני, אבל ישיר וכואב בכנותו, וממיר את הכעס של האילם לתסכול בונה שמחייב את הדובר לקחת אחריות ולדייק את האומר אותו הוא מביא לעולם.