הם, הגיבורים היהירים, הטוענים בשם האל כל יכול, ומתיימרים שהוא עומד לימינם. פעמים שהם עומדים מול בעלי אמונה הפוכה, האוחזים בחרב פיפיות ומנסים לאתגר את הקביעה.
מול דוד, משוח ה׳, שבביטחון של בעל הבטחה קורא: ״אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן. וְאָנֹכִי בָא־אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה׳ צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַֽפְתָּ״. עומד גוליית שהקדים והציב את האתגר: ״אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת־מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם״.
אותה הכרזה של גוליית ממשיכה להדהד לכל אורך חייו של דוד ולכל אורך ההיסטוריה של העם הנרדף, וממשיכה לאתגר גם בימינו אנו: האם באמת אנו העם שנגזר עליו להיבחר להיות במרכז תשומת הלב של ההוויה? הרי די בתבוסה אחת כדי להוכיח שכל אותם השנים של סבל, כול אותם בדיבורים גבוהים, ובעצם האינם אלא סבל שנישא לשב.
דוד מביט שוב ושוב באלו הקוראים אותו לדו-קרב, באילו הדורשים לראות מי יהיה היחיד ששורד, ומשורר את טענתם:
כׇּל־גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה׳, כִּי אֲמִילַם׃
סַבּוּנִי גַם־סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה׳, כִּי אֲמִילַֽם׃
סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁ֥ם ה׳, כִּי אֲמִילַם׃
בדומה ולהבדיל מגורלו הטרגי של ארג’ונה, המנצח שיודע שלא בידו הדבר. מביט גם בעל האמונה במציאות ומכריז על הנפיל התורן העומד מולו, מקבל עליו את האתגר, ומנסח קמהה מפואר ונצחי:
מֵאֵת ה׳ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ
כך הביט בגוליית, וכך אנו מבטים בהיסטוריה הטרגית מפוארת של היהודי בגולה, בהולדתו המחודשת של הישראלי השב לארצו, ובפלא המחולל בימים אלו אירן. ובקמיהה מפוארת ורוויית תודה, מצטרפים לקריאתו:
הוֹדוּ לה׳ כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ