לשעבד את תודעת המתחיל

By | 30/12/2018

השבת התבהר לי שפרשת שמות מאירה את המתח בין הניסיון המצרי לעולם יציב וללא שינוי, עולם הנתון לחוקה אנושית קשיחה, לבין האמונה במציאות דינמית ההולכת ומתעצבת תחת הכוונה אלוהית.

מצריים, ארץ הנצח, המשקיעה משאבי ענק בשלטון יציב של פרעו בן האלף שנים, ארץ שכמו הנילוס שלא חדל מזרימתו, גם היא אינה משתנה. בתוך אותו מציאות קבועה עולה חשש של פרעו משינוי, מכך שעם ישראל יצא מגבולות מצריים. צריך לזכור שחשש זה עולה עוד בשלב בו בני ישראל עדיין לא היו עם של עבדים ועדיין לא העלו מס למלכות

ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו, ונלחם בנו, ועלה מן הארץ.

פרעו מעוניין שהדברים ישארו כפי שהם, אלא שהוא מזהה בבני ישראל גורם שלא מוכן להישאר יציב ובמקומו. לכן הוא פועל כדי לקבע את עם ישראל במקומו, אם בדרכי מס, שעבוד ואפילו רצח עם. הפער בין החיות הטבעית של בני ישראל לבין הקיבעון החוקתי המצרי בא לידי ביטוי גם בפרשת המילדות. אחרי שפרעה שומע שהן לא קיימו את הצו המלכותי, ולא הרגו את התינקות הזכרים הוא שואל אותן:

ויּקרא מלך מצרים, למילדת, ויאמר להן, מדוע עשיתן הדבר הזה, ותחייןָ, את הילדים. ותאמרןָ המילדת אל פרעה, כי לא כנשים המצרית העברית, כי חיות הנה, בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו.

גם כאן ישנו שיח לא ברור, הרי פרעה אמור היה להניח שהמילדות לא קימו את הצו המלכותי בגלל נאמנות לצו מצפוני פנימי, או העדפה לעם שלהן על פני מלך זר. למה סירוב להרוג תינוקות בני עמך דורש תשובה? ומוזר באותה המידה התשובה שהן נותנות לו ומדוע התשובה שלהן התקבלה כתשובה.

אם מביטים בשיח לאור נקודת המבט הקודמת, אז הדבר נעשה ברור. פרעו כראש ממלכת הנצח רואה בציות לחוק ובמחוייבות ליצב את המציאות כערך עליון, לכן הוא מתקשה להבין כיצד משהו יכול לפעול בצורה שונה ממה שכתוב. ותשובת המיילדות היא שבנות ישראל מגיבות לצו הטבעי: לחיים עצמן ולא לחוקים כתובים. לכן אין להם תלות במיידלות או בכל גורם חיצוני אחר.

מתוך אותה דרישה, להקשיב לצו החיים הגדול מהצו הנוקשה של החוק האנושי, נולד משה:

ויהי בימים ההם, ויגדל משׁה ויצא אל אחיו, וירא, בסבלתם, וירא איש מצרי, מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך, את המצרי, ויטמנהו, בחול.

משה יוצא ורואה, פועל שחוזר שלוש פעמים בקטע קצר זה. משה מביט ומייד נתקל בפער בין הדרישה הפנימית הטבעית לצדק והגינות, לבין החוק המצרי. הוא לא פונה לבית המשפט ולא מזמן את השוטרים, אלא לוקח את החוק לידיים, ועל כן נאלץ לברוח מארץ החוק למדבר, למקום בלי חוקים וגבולות. שם, במרחבים האינסופיים של המדבר משה עומד לפני שני מבחנים אחרונים לפני שהוא מקבל את ההנהגה על עם ישראל, שני מבחנים הבודקים בדיוק את הנקודה הזו, את הפער בין הרגש הטבעי לבין קבלת חוק חיצוני.

וירא, והנה הסנה בער באש, והסנה, איננו אכל. ויאמר משה אסרה נא ואראה, את המראה הגדל הזה, מדוע, לֹא יבער הסנה. וירא ה’, כי סר לראות, ויּקרא אליו אלהים מתוך הסנה, ויאמר משה משה ויאמר הנני.

ה’ לא קורא למשה לגשת לסנה, אלא משה רואה את המראה מרחוק ומתקרב מתוך דרישה פנימית להבין את המציאות. אם משה בן השמונים היה מאבד את הסקרנות הטבעית הבריאה, את תודעת המתחיל, הוא היה מוותר על ההליכה לכיוון הסנה, ומחמיץ את ההתגלות. אלא שליבו הצעיר של משה מביט בסקרנות במציאות ולא יכול שלא לתהות ולחפש הסבר למראה המוזר.

מצד שני, לפני שמשה נבחר לקבל על עצמו את השליחות, הוא נדרש להיות מוכן לקבל על עצמו חוק\צו חיצוני:

ויאמר, אל תקרב הלם, של נעליך, מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קדש הוא.

אם הסיבה שמשה הפר את החוק במצרים היתה מתוך תפיסה אנרכית, הוא היה מסרב להשיל את נעליו ומגלה שאינו מתאים לשליחות. כדי להיות השליח של האלוהות צריך להיות מסוגל לקבל מרות. בניגוד למצרים, שם סירב לקבל את החוק האנושי, כאן הוא הוא ניגש אל הקודש, מקום בו ישנם חוקים עליוניים שלא תמיד מובנים לאדם שחי את הטבע.

כך, מי שממקד את תודעתו באופן הנכון זוכה להעלים את שלושת הכבלים: ההשקפה בדבר זהות עצמית קבועה, הספק, והיאחזות בכללים ומנהגים. נזירים, שלושת כבלים אלה נקראים מזהמים שחייבים להינטש על ידי ראייה בהירה

הדרשה על כל המזהמים, דברי הבודהה בתרגום קרן ארבל

מתח זה, בין הציות לחוקים עליונים לבין הסירוב לקבל חוקה אנושית, קיים בין הצו האלוקי היהודי לבין התרגול הבודהיסטי. השני מנסה להשיל כל דבר שאינו חלק מה”הכל” הבודהיסטי המוחש בששת החושים. והראשון מצהיר מראש שאמנם אין חדש תחת השמש, אבל על האדם לשאוף למחוזות הקודש בהם ישנה הבדלה בין הקודש לחול, בין הטמא לטהור. בבודהיזם מתרגלים בבית הקברות כדי לזכור שאין דבר מעבר ל”כאן”, וביהדות שומרים שבת כדי לעגן את מה שאינו מוחש. איזון נכון, הקו בין הצורך להשיל ובין הצורך להבדיל, הוא קו עדין ודק שמוגדר כקליפת נוגה ומהווה מושא מרכזי להתבוננות.

כתיבת תגובה