ישנו רגע אחד בשבת בבוקר בו השעון לא מצלצל, אותה השעה בה השעון היה מצלצל אם היה זה יום חול. הרגע הזה של ערות הינו רגע קצרצר של חופש בחירה, רסיס של חרות, בו ישנה האפשרות להתנער ולקום לפני השמש, או להנות מהמותרות של שבת ולהטיב את השמיכה. גורלו של הבוקר מוכרע באותו רסיס זמן קצר, שכן אם השתהתי לרגע אחד מלקום, הסבירות שאתנער כמעט ולא קיימת.
בפרשת וארא רואים כיצד מכה אחר מכה, פרעה וכל מצריים סובלים על סירובם לאפשר לבני ישראל לצאת ממצריים. אבל לקראת סופה של הפרשה נראה שפרעה מבין את חוסר הצדק במצב, או לפחות את חוסר ההגיון בהתעקשות, ומוכן לשחרר את בני ישראל:
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּֽלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה’ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִֽים׃ הַעְתִּירוּ אֶל־ה’ וְרַב מִֽהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹֽד׃
אלא שאותו חלון הזדמנויות להתשחרר מדפוס ההתניות הינו רגע קצרצר של מודעות, שמי שאוחז בו הינו בעל חופש בחירה. מי שאינו נאחז באותו רסיס תודעה חופשית, נשבא חזרה בדפוסים וההתניות שעצבו את חייו ומאבד את החרות עד לרגע הבהירות הבא. לכן, רגע אחרי שפרעה מבין את המצב כפי שהוא, הוא משתהה, נבהל ממה שחש, ונסוג מאותה תובנה:
וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּֽי־חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָֽיו׃ וַֽיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃
לכל אחד ישנם רגעים של הערה, בהם הוא מודע לכך שעליו לחולל שינוי בחיים. בדרך כלל רגעים אלו חולפים בלי שנצליח לנצל אותם כדי להתרומם ולהתעורר, ובכך הם הולכים ונעשים נדירים יותר ויותר. הבחירה החופשית, החרות של האדם באה לידי ביטוי ביכולת לחוות רגעים אלו במלואם ולבחור את הרגע הבא.
בתוך האינטנסיביות של החיים המודרנים, הרגעים הללו הולכים ונעשים נדירים. זו הסיבה שבשבילה אני מקדים את הבוקר בישיבה שקטה, “מדיטציה יהודית”, כדי להביט בהחלטות המודעות ושאינם מודעות, כדי לזכור שמחשבה אינה אלא מחשבה. כך, מתוך בחירה מודעה אני יכול לפתוח את היום באמירת מטא ולפתוח את היום ב”מודה אני” מתוך חרות וכוונה.