אתמול, באמצע בקבוצת ישיבה, התחדדה לי נקודה הקשורה לפער בין התרבות הבודהיסטית לבין תרבות המערב. התהייה התעוררה מהצורך למצוא איזון בין הבודהיזם המעריך חוסר עשיה, והתבוננות פאסיבית, לבין בתרבות המערב המשתמשת בעשיה כמדד העיקרי להתקדמות והצלחה. כל גישה נובעת מהתרבות בה היא צמחה, ולכל אחת היתרונות והחסרונות שלה.
המערב ישנה אובססיה לעשיה. הנטיה לעשות נובעת גם מהחמדנות המובנת באדם המשועבד להשתוקקות, וגם מההבנה שההיסטוריה הינה מהלך של התקדמות – ניתן וצריך ליצור עולם טוב יותר. אלא שבתוך אותה אובססיה לעשות, פעמים רבות שהמערב איבד את היכולת להקשיב, לא להבחין מתי מדובר בעשיה חיובית, ומתי מדובר בעשיה דורסנית ומזיקה.
מצד שני, האי-עשיה הבודהיסטי, נובע מהגישה שהעולם נצחי, ואין בו התקדמות. החיים והמוות הינם מעגל הסמסרה, חזרה נוספת אחת מיני רבות ביקום החוזר על עצמו. גישה זו אינה מנסה לשפר את העולם שכן העולם לא יכול או אמור להשתנות, אלא רק לשנות את נקודת המבט של האדם כלפי העולם, כדי להפסיק את הסבל הנובע מההשתוקקות לשינוי. לכן הבודהיסט מתבונן בחסרונות בעולם כדי לתרגל אי-עשיה. אפילו ההוראה של הבודהה כחלק מהדרך המתומנת ל”פעולה נכונה” הינה הגדרה שלילית המצביעה על הדברים שאסור לעשות, ולא מורה לנקטת פעולה.
ומהי פעולה נכונה? הימנעות מנטילת חיים, מגניבה, ומיחסי מין אסורים או התנהגות מינית בלתי הולמת. לזאת ייקרא פעולה נכונה
היהדות מצווה על עשיה. מדובר על ציווי מפורש ומפורט: ישנה דרישה ללדת ילדים, להקים בתים, לשאת אישה, לעבוד את האדמה וכו’. הדרישה המובהקת ביותר לעשיה מופיעה ביוצא מהכלל, במקום בו ישנה דרישה להפסיק לעשות:
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה’ אלֹהיך לֹא-תעשה כל-מלאכה
פשוט שמה שצריך לעשות הוא ליצר איזון בין הגישות השונות, לאפשר לנטיה המוטבעת בנו לעשיה פסק זמן להתבוננות, ולגרום לחלק הבודהיסטי להתרומם מעל הכרית להתחיל לפעול. השאלה מתי מגיע הרגע לקום ולפעול.
מטרת הדהרמה אינה אי עשיה, אלא ראיה בהירה. כלומר בניגוד לגישות המעודדות סגפנות, בודהה לא הורה להמנע מהעולם, אלא הדריך להיות ער לנטיה של התודעה לפעול בצורה לא מודעת. אדם העובד שעות נוספות כדי להימנע מלחזור לביתו לא צריך להפסיק לעבוד, אלא להתמודד עם הבעיה. תרגול הדהמה מטרתו לגרום לכך שהפעולה של האדם תהיה פעולה מודעת ומדוייקת. פעולה שאינה מודעת עלולה להיות חסרה, מוגזמת ופעמים רבות כלל לא קשורה לבעיה עצמה ולא תוביל לפתרונה. לכן הדריך הבודהה שלפני שפועלים, צריך להתבונן ולהבין את התופעות, ולראות כיצד הן משפיעות על התודעה.
אם אחזור ליהדות, ישנה טעות רווחת הסוברת שהשבת באה כדי שהאדם ינוח. מי שיקרא את הפסוקים יראה שהמנוחה נועדה לעבדים ולבהמות, לא לאדם עצמו. כלומר השבת אינה מנוחה סוציאלית שנועדה לתת לאדם את הכוח להמשיך לפעול. השבת הינה אי-עשיה אקטיבית הזקוקה לשמירה, נקודת איפוס כדי להתבונן ולהיזכר במטרת העשיה. ומתוך אותו המבט לדייק את עצמך ולשאוף לעשיה נכונה. לכן בשבת האדם צריך לדמות לעצמו עולם מושלם בו אין צורך בעשיה. עליו לקחת על עצמו את התפקיד של מי שחי ביום שכולו שבת ומנוחה כדי שיקבל הבנה וראיה בהירה על מטרת העשיה של ששת ימי השבוע.
ההתבוננות והשהייה לפני העבודה\התפילה והשבת כנקודת יחוס לכל ששת ימי המלאכה, הם הכלים ההכרחיים כדי לפעול בצורה בהירה ולענות על ההדרכה של הבודהה ל”פעולה נכונה”.