וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק. וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים
ישנם השוגים, החושבים שידיעת האל מביאה איתה וודאות. אלא שאותה ודאות ושלוות שוטים המגיעה מאמונה, אינה אלא נחלתם של ההוזים את האלוהות בדמות רצונם. אם הויתור על האמונה משאיר את האדם מול אקראיותו הקרה של הפרפר, האמונה דורשת מהאדם להשלים אם חוסר הבנתו, דורשת מהאדם להבין שעליו להכיר בחוסר יכולתו לראות את המציאות על כל מורכבותה ולהסתפק בלשהות בספק.
אותה שהיה בערפל הינה הדרישה הקשה ביותר שישנה, שכן כל חייו הוא עמל כדי למגן את עצמו, ולהתגונן מפני אי הוודאות: בניסיון לאגור כספים או מצוות. ידיעת האל דורשת מהאדם לראות כיצד חומות מבצרו נסדקות ונופלות, ולהישאר באותו מבט יציב. לראות כיצד פעמים שהאוייב דורס אותו בחוסר רחמים על אף צדקותו ועושרו, ועדיין להישאר בענווה.
אותה אי ידיעה אינה שלב בדרך לנחול את הטוב, אלא היא הגדרת המציאות, שכן אותו ערפל הינו המקום בו נמצא האלוהים, ועל הרואה להיות מסוגל לגשת ולשהות שם, באי הידיעה. ומי כגדול הרואים, כמשה, היכול להעיד על כך. ובלשונו של רב בגמרא:
בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו “ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך?”. אמר לו “אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו…”… אמר לפניו “רבונו של עולם, יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי?”. אמר לו “שתוק כך עלה במחשבה לפני”.
אמר לפניו “רבונו של עולם הראיתני תורתו, הראני שכרו”. אמר לו “חזור לאחורך”. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו “ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה?”. אמר לו “שתוק כך עלה במחשבה לפני”.
מנחות כט:
היכולת לראות כשהדברים מתפרקים, ולהמשיך באותו ביטחון שאין לאדם אלא אי הוודאות. ההבנה שעלינו חובת ההשתדלות, אך מנגד מעולם לא הובטחה לנו הצלחה, זו משימתו הבלתי אפשרית של איש האמונה, הנזרק לבור וממשיך, העולה להר וחוזה משם בעגל, ונאחז בציפיה ובתקווה וחווה פעם אחר פעם שלאלוהות תוכנית שונה, לא מובנת, כואבת ובעיקר לא ברורה.
באותו הרגע יכול להאדם להזות מליבו מערכות רוחניות שיתנו לו נחמה, או להישאר בערפל האי ידיעה ולהודות על הטובה כשם שמודה על הרעה ולברך: “שתוק, כך עלתה במחשבה לפני”.