האנשים הסובבים את המדוכאים מצפים מהם שיתעשתו: בחברה שאנו חיים בה אין מקום רב לדכדוך ולתוגה. בני זוג, הורים, ילדים וחברים, על כולם מרחפת הסכנה שיהיו עומללים בעצמם, ואין הם רוצים להיות קרובים לעצב שאין לו שיעור.
כשאדם שקוע בתחתיות הדיכאון העמוק, אין הוא יכול לעשות דבר אלא לבקש עזרה (ואף זאת לא תמיד), אבל כשהעזרה מושטת עליו לקבלה. היינו רוצים ש״פרוזאק״ יעשה את המלאכה בשבילנו, אבל ניסיוני מלמד שאין הוא עושה זאת בלא עזרתנו.
הקשב לדברי האוהבים אותך. האמן שראוי לחיות למענם, גם אם אינך מאמין בכך. חפש ומצא את הזיכרונות שהדיכאון גוזל ממך והטל אותם אל העתיד. היה אמיץ, היה חזק, בלע את הגלולות שלך. התאמן והתעמל מפני שהדבר מועיל לך, גם אם כל צעד שוקל טונה. אכול גם כשהאוכל עצמו מעורר בך בחילה. שכנע את עצמך בנימוקים של היגיון אפילו בשעה שהגיונך אבד ואיננו.
ההמלצות האלה נשמעות פשטניות כמכתמים של עוגת מזל, אבל הדרך הבטוחה ביותר להילחץ מדיכאון היא לשנוא אותו ולא להניל לעמך להסתגל אליו. עצור וחסום את המחשבות הנוראות הפולשות אל מוחך.
מתוך הספר ״דמון של צהריים״ אנטומיה של דיכאון מאת: אנדרו סולומון בהוצאת עם עובד.