אני כותב את הפוסט המסכם הזה שנים אחרי שהסקרנות שקעה. שנים אחרי שהפוסט האחרון בנושא כבר נכתב. נכון, אני עדיין צופה מידי פעם, וקורא חומרים בנידון. אבל השאלה היא כבר לא כתות, אלא כרגע המבט הוא על נפנופי הפרפר בתוך אותה הסערה. לפעמים אילו נפנופי מנהיג הכת, שמוביל בדורסנות כדי לספק את הרוח הרעבה שלא יודעת שובע שבנפשו. ולפעמים אילו ניפנופי הפרפר של מנהיג שנוצרה סביבו סערה גדולה מכפי מדותיו, כמו שחווה מרשל. אבל מבחינתי, המבט עבר מהסערה לפרפר עצמו. מהחיפוש הרועש אחרי הכישוף שיוכל לכבוש אותי, לעדינות והיופי שבנפנופי הכנפיים של כל אחד.
היו ימים בהם הכאב היה כה גדול שחיפשתי את הכת שתיתן לי מוצא. חיפשתי את ההבנה כיצד אולי אני אהיה הרוח שתייצר את הבמה. מודע לחלוטין שאם חלילה אהיה במקום הזה, אין לי ספק שאין בי את העוצמות להתמודד עם השדים הפנימיים, שהיו הופכים את הבמה לטרגדיה. אז השתעשעתי בקריאה, תוהה בכל אחד מהמקרים איפה אני הייתי מוצא את עצמי ממוקם אם הייתי נקלע לאותה הסערה.
היום, שנים לאחר מכן, אני ניזון מהשקט, מהעדינות במרחב מעל לזמן, למקום ולאדם. לכן אני כרגע מוקסם מאותם רגעי החסד בהם אני פוגש פרפרים בסערה, את אותם נשמות מפוארות, שמתמודדות כל אחת בדרכה מול המציאות הרועשת שמתחוללת סביבה בתוכה. ואם אני זוכה להראות לפרפר את יופיו של האור שמתגלה דרכו, אני יודע שעשיתי את שלי.
לסיכום, הקטגוריה על הכתות נכתבה בידי אדם סובל שחיפש בריחה.