הוא היה רווי אשמה וכאב בעוצמה כה גבוהה שמשאלת המוות היתה גלויה ומוחשית. הקול הלוקח אחריות על מות האהוב התאחד עם קולות האחים שדחפו אותו לפיתרון הסופי. וביחד עם הקשיים שגם כך נשא עמו, הקול הפך לקול היחידי האפשרי.
הוא מעולם לא שמע על משמעות הכאב, על היכולת לתעל כאב. לא היה לו מושג שניתן לעשות עם אותה תחושת אשמה, שתודלקה בידי לשונות רעות ובעלי אינטרסים, משהו חיובי. מעולם לא העלו בפניו טיעונים שיש בשביל מה לחיות.
בכאב נאלצתי לבשר שהוא לא יוכל לשמור איתי על קשר. ונותרתי הידיעה שספק אם הוא ישמע את אותם המילים בשנית. חלק מליבי נשאר שם בשיחה איתו.