פרק נוסף מסדרת פוסטים של ״בין יהדות לבודהיזם״.
מתברר שהקושי הגדול ביותר של יהודים (ושסבלתי ממנה אני) עם התפיסה הבודהיסטית הוא ניסיון להתמודד עם ההנחיה של הבודהה להסתמך רק על מה שנתפס בחושים. אם המציאות מוגבלת לחוויה האנושית, אז לא נותר מקום למימד הרוחני האלוהי של המציאות. כלומר, ממבט ראשון נראה שעצם נקודת הפתיחה של ההבודהיזם שוללת את כל תפיסת העולם היהודית.
“נזירים, אני אלמדכם על הכול. הקשיבו לזאת.
ומהו הכול?
העין והצורות, האוזן והצלילים, האף והריחות, הלשון והטעמים. הגוף ותחושותיו, התודעה והתופעות המנטליות. זה נראה הכול.
אם מישהו יאמר כך: לאחר שידעתי את כל זה, אדע ‘כול’ אחר – זו התפארות ריקה מצידו. אם יישאל על כך, הוא לא יוכל להשיב, ובנוסף הוא יתרגז. מדוע? היות שזה אינו במסגרת הבנתו והישג ידו.”
מתוך הדרשה על הכל. מתוך “דברי הבודהה, תרגומים מתוך דברי הבודהה המוקדמים”. תרגום קרן ארבל. הוצאת אוניברסיטת אביב.
אין לי כוונה להסביר מונחים ביהדות, ואין לי כל כוונה להיכנס לדיונים דתיים, אלא לענות בחמישה שלבים:
- מכך שגם הבודהיזם לא ממש מתיחס לטענה הזו בצורה פשטנית.
- מכך שמבחינת התפיסה האנושית, הטענה הזו הינה טענה ריקה כי הדבר בלתי אפשרי.
- שלב שלישי, להזכיר שלמאמין, האמונה היהודית היא נגזרת של הכרח שנובע מבסיס לוגי מוחשי.
- היחס בין תפיסה חושית למדע אמפירי.
- ו(בפעם הבאה) להראות שכל הפוסט הזה מיותר, כי הבודהה בעצמו לא התכוון לדברים כמו שהשאלה נשאלה.
האם התפיסה הבודהיסטית מוגבלת למוחש בלבד?
ההוכחה הפשוטה ביותר לחוסר הרצינות בטענה, מושרשת בבודהיזם עצמו, שכן חוץ מהאסקולה המיידפולנסית המודרנית, כל הבודהיסטים בכל הזרמים השונים מאמינים בשלל מונחים מיסטיים: גלגולי נשמות, שדים, מנדלות, צ׳אקרות ועוד שפע דברים שלא ניתן להרגיש ב״מסגרת הבנתו והישג ידו״ של האדם.
כך שאם הבודהה התכוון שצריך להבין את הטענה הזו כפשוטה, רוב הבודהיזם על כל הזרמים השונים היו צרכים להתמודד עם טענה זו בעצמם ולוותר על רוב הדברים בהם הם מאמינים ואותם הם מתרגלים.
לכן, בני האלאמה, אל לכם לקבל את דברי הפרושים והבהרמינים רק מפני שהם מבוססים על מסורת בעל פה, על שושרת הוראה, על שמועה, על סמכות הכתובים, על בסיס הסקת מסקנות… מפני שהמורה נראה מהימן או על בסיס המחשבה “הפרוש הזה הוא המורה שלנו”.
בני קאלאמה, עליכם לדעת בעצמכם: אלה דברים מטיבים, אלה דברים מועילים, אלה דברים שמשובחים על ידי החכם. כאשר מקבלים ומאמצים דברים אלו, הם מובילים לאושר ושגשוג.
משהשגתם דברים אלה, בני קאלאמה, עליכם לחיות לאורם.
השיחה עם פוטהפאדה, מתוך קובץ השיחות הארוכות של הבודהה, תרגום הדיגהה ניקאיה מאת שי שוורץ.
האם ניתן לחוות את המציאות באופן ישיר בלי מסנן התודעה?
בקצרה, לא.
נכון שכמתרגל בודהיסטי אני ״עושה מדיטציה״ כדי להסיר את ״האבק שעל העיניים״. כלומר מתבונן בתודעה כדי להשיל את ההטיות של ה״אני״ ואת ההאחזות. אבל מעבר למיסטיקנים דתיים, לא שמעתי מי שטוען שאפשר להגיע לכך באופן מלא.
האדם כבול ביכולת שלו לתפוס את המציאות דרך ששת החושים, תפיסת המציאות של האדם היא נגזרת של עולם הדימויים וההקשרים שהתפתחו בקרבו. ללא המצע המורכב של התודעה, האדם לא היה מזהה את משפחתו, ולא היה זוכר שעליו להירתע מהנחש. מעבר לזה, התודעה מסתמכת על הכללות והנחות יסוד כדי למנוע מהדעת לקרוס בכל פעם שהיא צריכה לנתח את המציאות שמולה על שלל הצבעים, קולות וגירויים שקיימים בכל רגע של תודעה.
מי שמחפש תימוכין ביהדות להבנה שאי אפשר לחוות את המציאות בצורה צלולה לחלוטין, יכול לראות שגם גדול הנביאים לא הגיע ליכולת ניקוי התודעה מעבר ל״אספקלריה מאירה״, וגם הוא יכל לראות את ״אחורי״, אבל ״פני לא יראו״.
מעבר לזה, אדם שדורש להאמין רק במה שהוא יכול לחוות, לא יכול לתפוס מימדים שמעבר למוגבלות האישית שלו, ולא מסוגל להיחשף למימדי מציאות שונים שנמצאים שמעבר לתודעתו. בין אם בגלל מגבלת התודעה, מגבלה זמנית או חוסר יכולת טכנית. למשל עיוור הצבעים שלא יהיה מוכן לקבל את המונח צבע, רק כי הוא לא יכול לחוות צבע בעצמו. כלומר, לא רק שהטענה לא חושפת בפני האדם את המציאות כפי שהיא, אלא היא בעצמה המגבלה שלא מאפשרת לאדם להיחשף למימדים שנמצאים מעבר לתודעתו של האדם. וכן, אני מודע לכך שאנשים עלולים להמציא לעצמם מגדלים פורחים באויר. אבל זו בעיה שונה.
עיגון המימד הרוחני ביהדות
מכיוון שאני כותב למאמינים, ומכיוון שאני לא מלומד, אין לי כוונה לשכנע או להוכיח.
הנחת היסוד של מאמין היא שהמימד האלוהי של המציאות מוחשי לפחות, אם לא הרבה יותר, מהתפיסה האנושית של המציאות. לכן אם ההבנה של המאמין לא מסתדרת עם הגילוי האלוהי, המאמין מבין שהוא זה שלא רואה נכון את המציאות, ועליו להסיר את האבק מעל העיניים. דוגמה לזה אפשר לראות ללא סוף בצורת הלימוד הקבלית, בה לא עונים על הקושיות בניסיון לישב את הסתירות, אלא בניסיון להגיע להבנה עמוקה יותר של המציאות, בה הסתירות לא מתקיימות.
המאמין שמבט במציאות, בוחן אותה דרך עיניים אמוניות ודרכה הוא רואה את ״הכל״. לכן בדיוק כמו שמסנן החוש של הבודהיסט הטיבטי יגרום לו לראות כיצד הקרמה פועלת במציאות, היהודי יראה את ההשגחה הפרטית כחלק מוחשי ב״יש״. קיום הטוב הוא לא איזו הנחה מטאפיזית, אלא דבר מוחשי שהמאמין היהודי אמור לחוש בכל פעם שהוא מביט במציאות.
אבל כפי שציינתי, אני לא באתי לשכנע, רק לענות על כך שאין שום סתירה בין האמונה ל״חווית המציאות״ ומי שמתקשה לקבל את דברי שיראה את הרצינות התהומית בה הדלאי למה מתיחס למנדלות.
היחס בין תפיסת החושים לאמונה אמפירית
לאור חוסר היכולת של האדם לחוות את המציאות האובייקטיבית, ברור שתפיסת החושים מטה את תפיסת המציאות של האדם. אלא שפעמים רבות אנשים שמגיעים מרגע ספקני או מדעי טועים לחשוב שבגלל שתפיסת החושים שלהם מתבססת על מדע מדיד, מה שאינו מדיד אינו קיים.
מעבר לטעות הראשונה בהנחה שהאם יכול לחוות את המציאות האמפירית. הכשל היסודי הוא ההנחה שהמציאות האמפירית היא ה״נכונה״, ולא בסך הכל צמצום של תפיסת המציאות לכלי המדידה שנמצאים ברשותנו. למשל הגבר (אני) שמתכחש לקיומו של הצבע תורכיז, רק כי אני לא יכול להבדיל בין תורכיז לירוק. גילוי של כלי מדידה חדש יכול בבת אחת לשנות את כל הראיה של המציאות.
באותו אופן, האדם הספקן נוטה לחשוב כי המציאות האלוהית אינה אלא ״חבר דמיוני״ רק בגלל שכלי המדידה שלא לא מסוגלים למדוד את אותה המציאות. לכן עצם השאלה נובעת מהנחת היסוד של הספקן, בה שמכיוון שאינו חש את המימדים הרוחניים, הרי שאינם קיימים, אינה אלא תבנית מגבילה מדמותה של הביצה והתרנגולת.
סיכום
אין כל אפשרות להבין את המציאות מתוך ה״מוחש״ בלבד, ואף תפיסה רוחנית, פילוסופית או מדעית, כולל הבודהיסטיות, לא חושבת שזה אפשרי. כל הדתות והאמונות משקיעות שעות כדי לסייע לאדם לברר את תודעתו כדי שיהיה מסוגל להבין ״את המציאות כפי שהיא״, והטענה המודרנית שיש סתירה בין הבודהיזם ליהדות נובעת מחוסר הבנה מדעי, פילוסופי ודתי, גם של בודהיזם וגם של היהדות.
אם כך למה בודהה אמר זאת ולמה הוא התכוון? על זה אכתוב בפוסט הבא.
אמר הנזיר למבורך: “אדוני, יהיה זה נפלא אם המבורך ילמד אותי את הדהמה בתמצות, ואחרי שאלמד את הדהמה מהמבורך אוכל לתרגל בבדידות, בערנות, בנחישות ובמרץ”.
[ענה הבודהה] “זה בדיוק מה שאנשים אוויליים מבקשים ממני, וכאשר אני מלמד את הדהמה, הם חושבים שהם חייבים ללכת אחרי בלבד”.
הדרשה על הנזיר. מתוך “דברי הבודהה, תרגומים מתוך דברי הבודהה המוקדמים”. תרגום קרן ארבל. הוצאת אוניברסיטת אביב.