המשך מסדרת פוסטים של ״בין יהדות לבודהיזם״.
בפוסט הקודם הסברתי למה הקושי שיש לבודהיסטים לקבל הנחות ״דתיות״ שאינם מורגשות בחושים אינה נכונה, לא במבט בודהיסטי, לא מבחינה רציונאלית וודאי שלא בפרספקטיבה דתית. והראתי שהכשל כל כך ברור, עד שהבודהיסטים בעצמם חיים איתו בנחת. הפעם אנסה להגן על דברי הבודהה, ולמה הבודהיזם טוען כך ולמה בעצם הבודהה התכוון.
אם כך, באהייה, עליך להתאמן באופן הזה: בנראה יהיה אך ורק הנראה, בנשמע יהיה אך ורק הנשמע, במורגש יהיה אך ורק המורגש, בנתפס יהיה אך ורק הנתפס. כך עליך להתאמן, מאהייה.
כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המורגש יהיה במה שהורגש, רק הנתפס יהיה במה שנתפס – אז, באהייה, אינך ‘עם זה’. כאשר אינך ‘עם זה’, אתה לא ‘בזה’. כאשר אינך ‘בזה’, אינך כאן, שם או ביניהם. זה סופם של האי-נחת, חוסר הסיפוק והסבל.
הדרשה על באהייה. דברי הבודהה, תרגומים מתוך דברי הבודהה המוקדמים. תרגום קרן ארבל. הוצאת אוניברסיטת אביב.
הבודהה, כמו כל אדם, הינו תוצר של התרבות בה גדל. הוא אמנם הגיע לתובנות ולפריצות דרך משמעותיות, אבל מערכת המושגים והמונחים בהם הוא משתמש הם נגזרת של המצע עליו הוא צמח. לכן מרתק לראות באיזו זהירות הוא הקפיד שלא לענות על אף שאלה מחוץ לתחום איתו הוא מתמודד.
קריאה רדודה של דברי הבודהה יכולה להטעות, ולגרום לנו לחשוב שהוא שולל את כל מה שמעבר לחוויה האנושית. אבל מבט מקיף של כתב הבודהה (המוקדמים ורוב אילו שקראתי) מעלה שלל דוגמאות בהם הוא הבהיר וחזר והבהיר שהוא לא מוכן לעסוק בשאלות שלא קשורות לנושא אותו הוא מלמד: הסבל וקץ הסבל. וגם כשנשאל מספר פעמים מכיוונים שונות על תופעות לא ״רוחניות״, הוא סירב כלל להתיחס לשאלה.
כלומר, בניגוד לאקדמאים רבים שמרשים לעצמם לענות על שאלות בתחומים נוספים בשל היותם מלומדים בתחום מסויים, או גרוע מכך, בניגוד לאמנים שטועים לחשוב שבגלל שהם יודעים לכתוב סיפור, לשיר שיר או לצייר, הם מוסמכים לפסוק בסוגיות מורכבות שונות, הבודהה היה עקבי וברור באמירה שהוא פסיכולוג שמבין בסבל האנושי, הוא מלמד כיצד להשתחרר מהסבל, ולכן מסרב להתייחס לכל שאלה שאינה בתחום התמחותו. כמובן שיותר מאוחר, כשהפך הבודהה בתרבויות שונות לאל, הוא ״הרשה לעצמו״ להיות הפוסק הסופי בכל עניין.
תחום ההתמחות אליו הקדיש הבודהה את חייו הוא מציאות הסבל בתודעה, אותה חוויה אוניברסאלית שאיתה מתמודד כל אדם שפוי, ללא קשר לדת או אמונה. הוא לא מגיע מתוך מניע אקדמי חיצוני וקר, ולא מסתמך על מחקרים וספרות מדעית. כי הוא לא חוקר מציאות רחוקה. הבודהה חווה סבל רב בעצמו, וניסה את כל הדרכים המוכרות שהיו בימיו. ובסופו של דבר הבין שאין בהם מענה, והבין את מהות הסבל, והצליח להגיע לקץ הסבל, בעצמו – לעצמו.
לכן גם ההתמקדות שלו אינה חורגת מגדר התודעה, המקום בו מתרחש הסבל. ומכיוון שהבין שמקור הסבל הוא מתוך התודעה עצמה, ולא מגורמים מבחוץ, הרי שהיכולת להתמודד עם הסבר קשורה רק ליכולת לראות את הקשר בין המציאות לסבל המתחולל בפנים. כלומר, הסיבה שהבודהה הנחה להתמודד רק עם המוחש היא שזה המרחב בו נוצר הסבל וזו מסגרת ההתיחסות להעיה איתה הוא התמודד.
לכן, בני האלאמה, אל לכם לקבל את דברי הפרושים והבהרמינים רק מפני שהם מבוססים על מסורת בעל פה, על שושרת הוראה, על שמועה, על סמכות הכתובים, על בסיס הסקת מסקנות… מפני שהמורה נראה מהימן או על בסיס המחשבה “הפרוש הזה הוא המורה שלנו”.
בני קאלאמה, עליכם לדעת בעצמכם: אלה דברים מטיבים, אלה דברים מועילים, אלה דברים שמשובחים על ידי החכם. כאשר מקבלים ומאמצים דברים אלו, הם מובילים לאושר ושגשוג.
משהשגתם דברים אלה, בני קאלאמה, עליכם לחיות לאורם.
השיחה עם פוטהפאדה, מתוך קובץ השיחות הארוכות של הבודהה, תרגום הדיגהה ניקאיה מאת שי שוורץ.
האם התובנה הזו מתאימה לכל אחד? בצורתה הטוטאליטרית ודאי שלא. לרוב האנשים היא תהיה הרסנית ואובדנית. אבל התובנות של הבודהה, והידיעה שיש דברים ששווה לסבול עבורם ויש כאילו שמהם כדאי להנער, ובעיקר כיצד אפשר להשתחרר מסבל מיותר, יכולה לתרום שפע אושר לכל אדם באשר הוא.
חוכמה בגויים תאמין
ההבנה הזו קריטית לאדם הדתי שרוצה לתרגל בודהיזם. הבודהה לא בא ללמד דת, לייצר או לשלול תפיסת מציאות כזו או אחרת, הוא לא טוען להתגלות ולא בא ללמד פיזיקה או מטא-פיזיקה. הוא בא ללמד על התודעה האנושית, בעיקר מתוך ההבנה של הנטיה האנושית להאחז והסבל הנובע מכך. הבודהה מופיע כפסיכולוג ולא כמיסטיקן או ככפרן. ואם כל תורת הבודהה מצטמצטת לפסיכולוגיה אנושית, אם כל תורת הבוהה אינה אלא חוכמה אנושית, הרי ש״חוכמה בגויים תאמין״.
פוטהפאדה, אין הדבר תורם להשגת התכלית… לכן לא הצהרתי זאת.
פוטהפאדה: “… אמור לי האם העולם נצחי?…”.
בודהה: “לא הצהרתי שהעולם אינו נצחי ושההפך אינו נכון”.
“ובכל אדוני, האם העולם אינסופי…”.
“לא הצהרתי שהעולם אינו סופי ושההשקפה האחרת שגויה”.
…
“אך אדוני, מדוע אדוני לא הצהיר את הדברים הללו?”.
“פוטהפאדה, אין הדבר תורם להשגת התכלית, אין הדבר תורם לדהמה, אין זו הדרך להובלת חיים רוחניים, אין הדבר מוביל להתפכחות, לאי-תשוקה, לחידלון, לשלווה, לידע גבוה, להתעוררות, לניבאנה. לכן לא הצהרתי זאת.”
“אך אדוני, מה כן המכובד הצהיר?”.
“פוטהפאדה, כך הצהרתי: ‘זה סבל, זה מקור הסבל, זהו קץ הסבל, וזוהי הדרך המובילה לקץ הסבל'”.
השיחה עם פוטהפאדה, מתוך קובץ השיחות הארוכות של הבודהה, תרגום הדיגהה ניקאיה מאת שי שוורץ.