הופתעתי להיזכר ששמו של האתר הוא קליפת נוגה, מונח שאני נושא שנים רבות, ורק מעדן אותו ומסיר ממנו סיגים לאורך השנים. פעם הוא ביטא את המאבק בין האסור למותר, בין הדתי למשתוקק. כשלמדתי להכיר את אבק שעל עיני, מונח זה נשא בתוכו את הקו הדק בין השפוי למשוגע. כאותם בעלי תבואה העושים סימן על מצחם… Read More »
מזמן לא כתבתי, ספק הרצון לשתוק וספק החשש לומר. נכון שאני מאמין שעל מי שאין לו מה לומר, להתאמן בשתיקה. אבל פעמים שהאני צריך עוגן כדי לראות תנועה. סימנתי חלקה, העתקתי אותה שלוש פעמים ושבתי הביתה. בסופו של יום כעסתי על בני הצעיר כי לא הייתי קשוב. לו, שלום. ולי? אין לי מה לומר, ודי… Read More »
אני לא רוצה לפתוח סיפור במשפט באנגלית, אז אעשה תרגיל ספרותי זול, ואנסה לבנות מתח. אתאר בצורה מרגשת שהבנתי מייד את הסיבה שבגלל היא שואלת את השאלה. לכן התישבתי בזמן שאול כדי לכתוב תשובה, חש שהיא רוצה להתנחם בשמחתי בזמן שהעולם דורש ממנה עוד, ללא חמלה. ואני. הרגע המשמח ביותר שקרה לי, קרה ממש לאחרונה.… Read More »
הייתי רוצה להקים סנגה של חמורים. סנגה בה לא נעלבים. סנגה בה יש רק שני כללים: משתדלים לומר אמת, ולא נעלבים.
אז באותו חסד של מסובב הסיבות, אני יכול להרשות לעצמי מידי פעם להתרחק מהרעש. ובאותו החסד אני יכול ללכת לכיוונו כשהוא נצרך. מידי פעם אני זוכה להבחין כיצד מאחרי הרעש מסתתר צורך עדין שרק מחפש מבט חומל. ברגעי חסד אני מסוגל להזכר שמאחרי אימת הריק שמחוללת מערבולות וסערות בתודעה, ישנה שלווה פשוטה שלא דורשת דבר מעבר לרגע זה.
כשהיא דפקה בדלת כדי לבקש את החבילה, שאלתי אותה שאלה תמימה, רק כדי להביע התעניינות. אבל בגלל שכמות הרעש באותו רגע לא היתה גבוהה, התרחש שהקשבתי לה מעל לרבע שעה, מתרגש מהסיפור הכה שולי וכה אנושי ששיתפה. כדי לתאר את הרעש שהעדרו אפשר לי לראות את הרגע, אספר על שגרה שקדמה לדפיקה בדלת, שגרה של… Read More »
מסובב הסיבות ומגלגל הגילגולים אפשר לי פתיח עשיר הרבה מעבר כל מה שיכולתי לבקש: דנתי כחצי שעה עם בעל החנות הראשונה בטור בניסיון להבין מה גורם לאדם להאמין שהארץ שטוחה. לאחר מכן שמעתי באריכות והבנתי לעומק את השכנה שלו, אומנית האריחים. היא ספרה על הדרך הארוכה והטבעית שגרמה לה לשבת בנחת בחנות. את ההשפעה ההדדית… Read More »
זכיתי להגיע להארה. ולא, זה לא פתיח יהיר שממנו אני מתכוון להתחיל להרצות, אלא פתיח כואב, שממנו מתחילה העבודה. ספרי החסידות מדברים על זה הרבה, על רגעי החסד בהם האדם נחשף לרבדים אליהם הוא עדיין לא שייך, רק כדי לקבל טעימה, רק כדי שהוא ידע לאן עליו לשאוף. לזכות לזה בזכות ולא בחסד.