באותו המקום בו לא הייתי אמור להיות, התיישבתי במקרה ליידה. היא, בניחוח זר, זקוף, נקי ומודע, הביטה בהמולה. לכן די הופתעתי כשניגש אליה צייד לארוב לחיבוק, וקיבל את הסכמתה. שבריר שניה לאחר מכן חזרה לעצמה והבהירה את גבולות הגזרה.
״אני יכול לשאול שאלה בוטה״, הרגשתי צורך לפרוק את מה שבער בי זמן רב. וכשאישרה המשכתי: ״את יודעת ליצר גבולות״, וכשלא הבינה תיארתי לה את השיחה הלא מילולית שקיימה לפני שניה, ״אבל מי שומר על אלו שלא מסוגלות לכך?״.
לקח לה כמה רגעים לעשות את המעבר מהמרחב שכולו מואר למשקל שנובע מהשאלה.
״למי שאין גבולות, אולי החופש טוב לו״, החזירה ספק בשאלה ספק בקביעה.
הפעם אני חיפשתי מילים, ״נדמה לי שנינו שמענו על אלו שנוצלו ונפגעו כי לא היתה בהן היכולת או המודעות״, גמגמתי, תוהה איך להתמודד עם התשובה שלה, ובעיקר איך לסגת ממה שאני מנסה העמיס על כתפיה.
״אני חושבת שאני מבינה״, ענתה.
הגנבתי מבטים עקרים תוך כדי שיחה לזו שישבה לצידה, תוהה ומתפלל שמשהי תפרוש עליה את חסותה. מייחל שלא הבנתי נכון את מה שראיתי שעה לפני כן, ושלא הבנתי נכון את מה שלחשו עליה הטורפים.
התנצלתי, מבין כמה זה לא הוגן לפרוק את הלב אל מול תושבת חוץ שרק באה להיות, במקום למצוא דמות אחראית מהילידים שנכחו בסביבה.
אני כואב ומתנצל, אבל הייתי אורח שרק בא ליום אחד.