מסובב הסיבות ומגלגל הגילגולים אפשר לי פתיח עשיר הרבה מעבר כל מה שיכולתי לבקש: דנתי כחצי שעה עם בעל החנות הראשונה בטור בניסיון להבין מה גורם לאדם להאמין שהארץ שטוחה. לאחר מכן שמעתי באריכות והבנתי לעומק את השכנה שלו, אומנית האריחים. היא ספרה על הדרך הארוכה והטבעית שגרמה לה לשבת בנחת בחנות. את ההשפעה ההדדית… Read More »
הוא היה רווי אשמה וכאב בעוצמה כה גבוהה שמשאלת המוות היתה גלויה ומוחשית. הקול הלוקח אחריות על מות האהוב התאחד עם קולות האחים שדחפו אותו לפיתרון הסופי. וביחד עם הקשיים שגם כך נשא עמו, הקול הפך לקול היחידי האפשרי. הוא מעולם לא שמע על משמעות הכאב, על היכולת לתעל כאב. לא היה לו מושג שניתן… Read More »
סיכום אישי, למה פעם בעבר כתבתי על כתות, למה הפסקתי, ובעיקר למה אין שום סיבה לקרוא אף פוסט שכתוב כאן.
קרועה, יושבת ליידי, ספרה איך שלושה ימים אחרי הניתוח, האישה קפצה מהגג. לכן לקח לי כמה רגעים לאסוף את עצמי ולהזכיר לה שהיא מתמודדת עם אחד המקצועות המסובכים בעולם, היא מתעסקת במחקרים פורצי דרך שאני לא מסוגל להבין, היא משתמשת בקדמת הטכנולוגיה, היא פרצה למקום גברי לחלוטין בו רואים בה פולשת שצריך לפלוט מהמחלקה. היא… Read More »
כולם חששו ממנה, כי ידעו שמילים טובות לא יהיו. ברוב המקרים, אני מצאתי בה נשמה טובה. אבל באחד מרגע יהחסד, אחרי שסיימה לשפוך עלי איש וגופרית במשך מספר דקות, ונרגעה, היא הסבירה את עצמה בצורה מבריקה: כשאני פרובוקטיבית לפחות אני קיימת, לפחות אני לא החמודה. כשציינתי שזה משאיר אותה בודדה, צחקה וציינה שכנראה שאני עדיין… Read More »
לא ידעתי מה לענות כשהיא סיפרה שעוד מעט תנשא בשידוך כפוי. התקשתי לנחם כשהיא סיפרה שאביה נועל אותה בחדר כדי שלא תפגוש את החבר היחיד איתו דיברה, זה שכמעט היתה איתו רק כדי להיות. נעולה כדי להמשיך להצטיין במקצוע שאביה מאלץ אותה ללמוד, בלי שיכיר ברצף הציונים המרשימים שמביאה. לכן כששאלה האם היא יכולה לגלות… Read More »
עד אז הוא היה חומה אלימה ובצורה, ורק בפעם הרביעית הצלחתי לנהל איתו שיחה, עוקף את קבלת הפנים האגרסיבית שאחריה לא נותר דבר. וכשהמרחב נפתח, וכהרגשתי בנוח לשאול אותו למה היה כל כך קשה להתחיל שיחה, ענה בקולו העמוק: “בגלל היוהרה שלכם להיות שם בשבילי”. משאיר אותי המום.
לקח לה רגעים ספורים לעלות עלי: ״אתה ילדון״, אמרה בקול עצוב. ״אין לך שום יכולת להבין מה עובר עלי, ולי אין כוח להסביר״. בשלבים הסופניים של התבוסה לסרטן היא ניסתה בכל זאת למצוא אוזן בילדון שמולה, אבל כבר בניסיון הראשון התנצלה, ״אתה ילדון״, אמרה בעצב, ״ולי אין כוח להסביר״. התנצלתי, מעולם לא הרגשתי כל כך… Read More »
כשביקשתי ממנה לתאר את האריזה, הייתי צריך לנשום עמוק כדי להפנים שאני בעצם נותן לה יד, ומסייע לה להבין שזה אכן לא הוגן, אבל לטובתה, ולמרות שעדיין לא הגיע לגיל עשרים, עליה להשלים וללבוש חיתול למבוגרים. כדי להסיח את הדעת ספרה על זה שפעם, כשיכלה, אהבה סוסים. כשבסוף כתיארה את התחושה, בשמץ נימת ניצחון רוויית… Read More »
כאב לה כי השליכו עליה אריזה, וגם היתה לה תחושה לסיבה שבגללה זה קרה. אבל בעדינות על-אנושית נשארה בספק. ״אולי״, כתבה, ״אולי זה החיג׳אב ואולי זה צבע העור״, היססה. ואני, במקום להתפלא יחד איתה השלכתי עליה את החשש שלי. בתגובה, כככוכב עדין ויציב מטלטלת המילים, שאלה: ״ככה אני נראה בעיניך?״, משאירה אותי מטולטל מול הספר,… Read More »