אחרי שבפוסט הקודם ניסיתי להסביר למה התפיסה של הבודהה במה שמוחש בלבד אינה אפשרית, ולא אליה הבודהה התכוון. בפוסט הזה אני חוזר לדברי הבודהה כדי להראות למה היתה הכוונה, ולמה הוא טען שצריך להתמקד רק במוחש.

הקונפליקט הכואב ביותר לדתיים המתרגלים בודהיזם, הוא ההתמקדות של הבודהיזם במוחש בלבד, דבר ששולל את המימד הרוחני של המציאות.

בפוסט זה אנסה להסביר למה לדעתי מדובר בסך כל באי הבנה, ובקריאה לא נכונה של דברי הבודהה.

כפתיח לסדרת פוסטים על ההתמודדות של יהודי דתי שמתרגל בודהיסטים. פוסט טכני שמסכם את ההתיחסויות השונות להם זכה הנושא מאנשי דת יהודיים ובודהיסטים שונים.
בין שלילה מוחלטת לבין אילו שלא מבינים מה ההבדל.

לא קל להיות יהודי דתי שמתרגל בודהיזם.
״בין יהדות לבודהיזם״ זה הניסיון שלי לכתוב סידרת פוסטים שנועדו לבחון את היכולת של יהודי דתי ללמוד ולתרגל פרקטיקות בודהיסטיות. הסדרה נכתבת בעקבות מחקר שטרם פורסם על דתיים מתרגלי בודהיזם ועל הההתמודדות שלהם עם אחיזה בשני העולמות.

זכיתי להגיע להארה. ולא, זה לא פתיח יהיר שממנו אני מתכוון להתחיל להרצות, אלא פתיח כואב, שממנו מתחילה העבודה. ספרי החסידות מדברים על זה הרבה, על רגעי החסד בהם האדם נחשף לרבדים אליהם הוא עדיין לא שייך, רק כדי לקבל טעימה, רק כדי שהוא ידע לאן עליו לשאוף. לזכות לזה בזכות ולא בחסד.